הדרך לדיכאון רצופה בקריאה בעיתוני אופנה

המקצוע דורש עיון תכוף בעיתוני נשים ואופנה מחו"ל, כאלה שלא בוחלים באמצעים ומציפים אותי בפרסומות המטופלות ביותר, לצד הנשים, הקוסמטיקה והבגדים שכולנו יכולות רק לחלום עליהם. בתור תל-אביבית, ההשתחלות לתוך בועה אסקפיסטית אינה מהווה עבורי בעיה. בדיוק ככה אני מתנהלת ב-28 השנים האחרונות. אז מה יכול להיות האסון בקריאה רצופה של ארבעה מגזינים שונים? לי זה נשמע כמו עונג צרוף, כזה שמעטים יכולים להתחרות בו.

לכן לא יכולתי לחזות את התוצאות העגומות של אותה צלילה עמוקה לתוך אימג'ים שמעלים על נס חיים של אחרים. זה קרה לי באופן מדורג ותת הכרתי, אבל בסיומו של אותו יום לא הצלחתי להתמודד עם הדמות שנשקפה לי במראה. גם הניסיון להתלבש, פעולה שאני די מחבבת, לא צלח. הארון שלי נראה פתאום עגום ומביך. איך אני אמורה לצאת החוצה בסחבות האלה? הסאגה נמשכה כשהגעתי לחדר האמבטיה כדי לפדר את אפי ונוכחתי לדעת שאבד הכלח גם על מוצרי הקוסמטיקה שלי.

הדוגמנית לארה סטון מראה שלמות בפרסומת לז'אן פול גוטייה (באוויר: רקדן אלמוני). כמה אימג'ים כאלה אפשר לספוג ביום אחד?

שרשרת הייאוש הזו השאירה אותי בבית, מנסה לחשוב איך אוכל להפוך את קערת חיי על פיה. בשלב הראשון התקשרתי לקוסמטיקאית שלי והזמנתי טיפול כולל שלא יבחל באמצעים. משם המשכתי לחנויות הפארם, כי הבנתי שמוצרים המוניים, שמחיריהם נעים סביב 200 שקל לשפופרת בלבד, לא יוכלו להמשיך ולספק אותי. הגיע הזמן לעבור לליגה של הגדולים. עליי לחדול מעיסוק בעבודות שמעניינות אותי ולנסות לפנות לאפיקים כלכליים יותר, כאלה שיאפשרו לי את ההוצאות החדשות שהשתחלו לחיי בן רגע.

לא ראיתי איך אוכל לעשות זאת. הרי גם אם אצליח להפוך את עורי, להשתלב באופן לא צפוי בחוג למנהל עסקים ואז גם אהפוך לאשת עסקים מצליחה – זה עלול לקחת שנים. ומה אלבש עד אז? בערב, כשהחבר שלי חזר הביתה, הוא מצא אותי פגועה ומלאה בשנאה עצמית. מנסה להבין איך אפשר להפוך את הריטוש של הפוטושופ לפריט איפור מן המניין.

מצד שני, אחרי צפייה בסרט דוקומנטרי שהיוצרת שלו הפקידה את פניה בידיהם של מנתחים פלסטיים, אני לגמרי בטוחה שאני לא רוצה לקחת חלק

 במפגן האלימות הנורמטיבי הזה. בכלל, ניסיתי לחשוב: במי אני כל כך מקנאה? כולנו יודעות שדוגמניות עוברות ריטוש אינטנסיבי, ושהן חיות מכמות מזון שמצריכה איזון באמצעות פרוזאק. בנוסף, עם כל הכבוד לשופינג, יש פעילויות מענגות ממנו בעולם, שלא לומר אפיקי הגשמה עצמית מתגמלים יותר. בקיצור, יש לא מעט נשים אחרות, כאלה שלא מודפסות על שערים ולא מפרסמות למחייתן מוצרי טקסטיל ופרפומריה, שאליהן אני נושאת את עיניי.

אז איך קרה שלמרות כל הנאמר לעיל, בסופו של יום קריאה במגזינים הרגשתי שהמרחק ביני לבין איש הפיל קטן מאי פעם? אני מאמינה שהכוח המביס נתון בהומוגניות המחרידה של השלמות באותם מגזינים. המרוויחות הגדולות הן ללא ספק חברות הקוסמטיקה והאופנה, אלה שניזונות מתעשיית החלומות שמצליחה תמיד לעמוד במשימתה הדכאנית.

נשות "עקרות בית נואשות" מציבות סטנדרטים של שלמות גם לבנות הארבעים פלוס על השער של וניטי פייר