אובמה והערבים: אנחנו רק הסטטיסטים
העימות בין אובמה לנתניהו - כל עוד הוא לא חוצה את הקווים - משרת את שניהם. ערב הנאום הנשיאותי בקהיר והבחירות בביירות ובטהרן, ישראל היא לא הסיפור
בינתיים, מרוויחים גם ממשל אובמה וגם ממשלת נתניהו מהעימות המתוקשר סביב ההתנחלויות. עבור אובמה זו מוזיקת רקע הולמת לנאום החיזור אחרי העולם המוסלמי המתון, שישא מחר בקהיר. לנתניהו מספק העימות הזדמנות להוכיח לשותפיו הקואליציוניים בימין, כי אינו סחיט וגם לא לחיץ ואין הוא מהסס להתייצב לצידם בנושא ה"ריבוי הטבעי". זה טוב לשרידות הקואליציה בירושלים, זה טוב להצדקת הוויתורים שיעשה בהמשך, וזה מוכיח לציבור בישראל וגם לאובמה שנתניהו חדל ממדיניות קריצת העין, שאפיינה את קודמיו ואותו בעבר. עמדה זו עמדה ומילה זו מילה.
הסיבה ששני הצדדים החריפו במכוון את הטונים בימים האחרונים היא ששניהם רוצים למקסם את הרווח שהם מפיקים מהעימות בעיתוי הנוכחי. עם זאת, אובמה וגם נתניהו מקפידים שלא לשבור את הכלים: מעבר לרטוריקה, לא קורה בינתיים דבר ממשי המשבש את יחסי ישראל-ארה"ב. אובמה מגביר את הסיוע הביטחוני לישראל, ודובר הבית הלבן אמר במפורש שוושינגטון אינה מקיימת "הערכה מחדש" של יחסי הידידות העמוקים עם ישראל. נתניהו וברק, מצידם, מפרקים מאחזים פה ושם ואינם מעבירים כספים להמשך הבנייה בהתנחלויות. לאור כל אלה סביר להניח שאחרי הנאום בקהיר, תגיע שעתה של ההידברות התכליתית עם ישראל, במטרה לגבש פשרה בזירה הפלסטינית.
כדאי שנכיר כבר עכשיו בעובדה, שאנו רק שחקני משנה באסטרטגיה הגלובלית החדשה של אמריקה. ככל שנמהר לזהות את יעדי האסטרטגיה הזאת - ואת הטקטיקה שנוקט הממשל להשגתם - כך יקל עלינו לפרש ולהבין את הנאום, כמו גם להעריך מה צפוי בזירה שלנו בהמשך.
הירושה של בוש
אין ספק שאובמה ירש מצב לאומי ובינלאומי לא קל: משבר כלכלי ריאלי ופיננסי, הגורם למיתון מבית ומבחוץ; מלחמה פעילה נגד הטרור והגרילה מבית היוצר של האיסלאם המיליטנטי בעיראק, אפגניסטן ופקיסטן - מלחמה בה ארה"ב והמערב מצליחים בקושי שלא להיות מובסים; נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח בידי מדינות פנאטיות, בלתי צפויות ותומכות טרור כמו צפון-קוריאה ואיראן, מה שמאיים להתרחב לתפוצה חסרת שליטה של נשק לא קונבנציונלי למדינות נוספות וארגוני טרור במזרח התיכון; ואם בכך לא די - סירוב עיקש מצד רוסיה וסין לשתף פעולה עם המערב במניעת תופעה זו, המסכנת את השלום והיציבות בעולם כולו ובאזורנו.
היעד של ממשל אובמה הוא להפוך את המגמה בכל אחד מארבעת התחומים
את היעדים מבקש ממשל אובמה להשיג בהתבסס על שלושה ערוצי פעילות: הראשון - הגברת שיתוף הפעולה עם הידידות המסורתיות, באמצעות בניית קואליציות אזוריות - עם המשטרים המוסלמיים המתונים במזרח התיכון ובמרכז אסיה; עם האיחוד האירופי; ועם יפן, הודו ודרום-קוריאה במזרח אסיה. אלו צריכות להתבסס, לפי הגישה האמריקנית החדשה, על אינטרסים משותפים ועל שכנוע, במקום על תכתיבים. הערוץ השני - הקטנת החיכוך עם היריבות, באמצעות הידברות אינטנסיבית. המטרה: להגיע לפשרות עם איראן, צפון-קוריאה וסוריה - וגם עם רוסיה וסין - באמצעות הצעת תגמול הולם והסדרים, שישרתו את האינטרסים שלהן ושל ארה"ב. אם ההידברות והשכנוע ייכשלו, תיזום ארה"ב סנקציות דיפלומטיות וכלכליות בהתייעצות ובשיתוף פעולה עם בעלות בריתה.
הערוץ השלישי - הפעלת כוח צבאי באופן מתוחכם ומידתי, רק באותן זירות שבהן אין אפשרות להשיג את היעדים האסטרטגיים החיוניים תוך שכנוע ומנופים מדיניים וכלכליים. הפעלת הכוח הצבאי תיפסק והכוחות האמריקניים יפסיקו להיות נוכחים בזירת הלחימה ברגע שארה"ב תשיג את מרבית יעדיה האופרטיביים. כמו, למשל, בעיראק.
הכל מתחיל בנפט
בניית קואליציה יציבה והדוקה עם המשטרים המוסלמיים המתונים היא אחד היעדים העיקריים והמיידיים של ארה"ב. שיתוף הפעולה עם מדינות ערב המפיקות נפט חיוני בתהליך ההשתקמות מהמשבר הכלכלי בארה"ב ובעולם. מחירי הנפט התחילו בשבועות האחרונים להאמיר בשווקים לאור ההערכה, שהעולם מתחיל להיחלץ מהמשבר הריאלי. אבל מחירי נפט גבוהים עלולים להאט את תהליך השיקום הכלכלי ולסכלו. לכן זקוקה וושינגטון לרצונן הטוב של סעודיה ומפיקות נפט אחרות, שיכולות למתן את עליית המחירים. מפיקות הנפט גם מחזיקות בחלק ניכר מהחוב הממשלתי האמריקני, וביכולתן לגרום למפולת פיננסית נוספת.
שמירה על מחירי הנפט ברמה נמוכה גם משרתת בעקיפין את ארה"ב בדיאלוג שהיא מתכוונת לפתוח עם איראן. מחירי נפט נמוכים פוגעים קשות בהכנסותיה ובכלכלתה של זו, ומגדילים את רגישותה לאיום בסנקציות כלכליות. צריך גם לדעת שאכיפה יעילה של סנקציות תלויה במידה רבה בשיתוף פעולה מצד מדינות המפרץ הערביות. שיתוף פעולה כזה מסכן את המשטרים הערביים המתונים וחושף אותם לפעילות תגמול איראנית. אחד מאמצעי החתרנות האיראניים הוא ליזום התלקחות בקנה מידה רחב בין ישראל לפלסטינים או ללבנון (או שניהם גם יחד).
התלקחות כזו מתסיסה את הרחוב הערבי במצרים, בירדן, בערב הסעודית ובמקומות נוספים, באופן שיוצר איום על המשטר, כפי שהיה בעת "עופרת יצוקה". לכן חייבים משטרים אלה לדעת שארה"ב מתייצבת לצידם ללא היסוס ופועלת ככל אשר ידה משגת לשימור יציבותם. ובכלל, צריך להכיר בעובדה שארה"ב של אובמה שואפת לשפר את תדמיתה בעולם המוסלמי לא מסיבות אלטרואיסטיות, אלא בעיקר מפני שהפגנת אמפתיה והבנה כלפי העולם המוסלמי, וחיזור אחריו, מחזקות את המשטרים הערביים המתונים ומעניקות להם לגיטימציה לשתף פעולה. כלל זה גם נכון לגבי אפגניסטן ופקיסטן.
בנוסף לכך, שיפור תדמיתה של ארה"ב כמי שביצעה מפנה חיובי ביחסה לעולם המוסלמי עשוי להשפיע בכיוון הנכון גם על תוצאות הבחירות בלבנון, ומה שחשוב יותר - באיראן. זו כנראה אחת הסיבות העיקריות, שבגללן בחר אובמה לשאת את נאומו לעולם המוסלמי בעיתוי הנוכחי.
אבל לממשל בוושינגטון ברור שבמילים יפות לא די. אחרי שהתייעץ בחודש שעבר כמעט עם כל המנהיגים המוסלמים המתונים, יודע אובמה כי עליו להפגין את גישתה החדשה של ארה"ב לעולם המוסלמי גם באמצעות מעשה. כאן נכנסת ישראל לתמונה. באמצעות הדרישות שהציג לנתניהו, משיג אובמה שתי מטרות: האחת - הוא מוכיח לעולם המוסלמי שארה"ב כבר אינה "שפוטה" של ישראל, כפי שהייתה בימי בוש, ומדיניותה מאוזנת. המטרה השנייה - קידום הסדר לסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מתווה, שוושינגטון מאמינה כי הוא משרת גם את האינטרס הערבי וגם את זה האמיתי של ישראל כמדינת העם היהודי.
כלל לא בטוח שהאסטרטגיה הגלובלית החדשה והנגזרת המזרח-תיכונית שלה יצליחו ויביאו את התוצאות הרצויות. אבל אין ספק שממשלת ישראל, משיקולי ביטחון לאומי, כלומר: שימור הברית עם ארה"ב, צריכה לסייע לאובמה. גם אם פירושו של דבר להניח לעת עתה על המדף את תוכניות התקיפה באיראן; גם אם נתניהו יצטרך להזיע שעות נוספות בשמירה על שלמות הקואליציה, ואפילו לשנות את הרכבה.
