נתניהו לומד את עובדות החיים

התגובה הלקונית והלא מתלהמת מירושלים בעקבות נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, מלמדת שזו אולי הפעם הראשונה שראש הממשלה נתניהו מתחיל להבין את עובדות החיים. אולי זה היה הטלפון משר הביטחון, אהוד ברק, מוושינגטון - שהסביר לו את המצב ומי כאן הבוס.

נאום אובמה הוא כמו צונאמי באוקיאנוס העולמי, גל ענקי. ישראל הקטנה היא במקרה הטוב גולש גלים שזוף ומנופח שרירים, שלמרות כישוריו הספורטיביים המשובחים, אינו יכול לגלוש נגד הגל. עליו להצטרף אליו עד לנקודת השפל. 

מי שעוקב אחרי מה שאובמה חושב על המצב, לא צריך להיות מופתע מנאומו בקהיר.

הוא חזר בדיוק על העמדה האמריקנית של פתרון של שתי המדינות ועל השלב הראשון של מפת הדרכים שהצדדים צריכים לקיימו - ישראל נדרשת להקפיא התנחלויות והפלסטינים נדרשים להפסיק את הטרור וההסתה.

שום הפתעה לא היתה כאן. אובמה אדם מתוחכם ורחוק מלהיות תמים, אבל גם הוא מבין שיש סיבה מדוע העימות הישראלי-פלסטיני טרם נפתר. ניסו את זה קודם לפניו. בראיון בקהיר עם כמה כתבים זרים, הודה שמדובר בעימות מורכב ביותר מבחינה פוליטית, הן בישראל והן בקרב הפלסטינים ועוד ארוכה הדרך להסכם. לא ברור כלל אם יש לאמריקנים תוכנית. אולי הם יקוששו משהו בשבועות הקרובים, אם ישראל לא תבוא עם רעיונות יצירתיים משלנו. בינתיים הם יורים באפלה, בניסיון להתניע מחדש את התהליך המדיני.

הם אינם מוכנים לוותר על התהליך, אפילו למראית עין, כדי לאפשר להם להתקדם בעיראק, באפגניסטן ופקיסטן ואולי אפילו באיראן. הדבר האחרון שהם רוצים לשמוע מ"בת הברית הבלתי מעורערת" שתוכנית שתי המדינות היא "רעיון ילדותי" ועוד כהנה וכהנה קשקושים, שרק חיממו את יושבי הבית הלבן והביאו על ישראל הדלפות נגדיות. כמו למשל ההדלפה לכתבת הבית הלבן של "ניו-יורק טיימס" שהממשל ישקול אולי לפגוע בתמיכה האמריקנית בישראל באו"ם.

הדעה בוושינגטון: ישראל חצופה

בינם לבין עצמם חושבים בוושינגטון שאנחנו חוצפנים לא קטנים. גם נהנים מסיוע ביטחוני שנתי אמריקני יותר מכל מדינה אחרת בעולם, מקבלים מטריה אווירית כלכלית, ביטחונית ודיפלומטית, שהיא סם חיים עבורנו, ואחר כך אנחנו רצים לספר לחבר'ה שבוושינגטון יושבים מנהיגים ילדותיים שמעלים לסדר היום נושא מוזר של שתי מדינות, כאילו שלא מדובר בהתחייבות בת שש שנים של ממשלות ישראל ובהן ממשלת הליכוד של שרון שמר נתניהו ישב בה.

התגובות מירושלים למסרים מוושינגטון היסטריות. לוושינגטון נשלחו בימים האחרונים בבהלה שר הביטחון, אהוד ברק, וסגן שר החוץ, דני איילון, כדי לבדוק את גובה הגלים ולהשמיע מסרים מרגיעים. אין משבר - מדקלמים השניים את המנטרה באוזני בני שיחם האמריקנים. אם אין משבר, אז למה צריך לומר את זה?

ברור לגמרי שאין קרע ביחסים בין שתי המדינות. יש מחלוקות בין ההנהגות שאותן צריך לפתור בשקט,

בשיחות מאחורי הקלעים, לא בתיווך התקשורת. ייתכן שחשוב לראש הממשלה להראות לקואליציה שלו כמה קשה עם ממשל אובמה ולאמריקנים חשוב להראות כמה קשה עם הקואליציה שלו. אבל ההתחפרות של נתניהו מיקדה את התעניינות הציבור האמריקני בהתנחלויות ולא בדרישה מהפלסטינים להפסיק את האלימות וההסתה.

מאמרי מערכת ובעלי טורים בעיתונים החשובים מעבירים בימים האחרונים מסר לפיו ישראל צריכה להפסיק לספר סיפורים בנושא ההתנחלויות. חמורות יותר הכותרות בעמודי החדשות של העיתונים, המתמקדות בסירוב הישראלי להיענות לנשיא אובמה בנושא ההתנחלויות. הדיון בערוצי החדשות בכבלים נסוב סביב השאלה האם מסתמנת בעיה ביחסי ארה"ב וישראל.

בינתיים אפשר כבר לזהות בעין בלתי מזוינת נזק מצטבר מהדיווחים בתקשורת האמריקנית. ישראל מסרבת לפתרון שתי המדינות. ישראל מסרבת לדרישה האמריקנית להקפיא את ההתנחלויות. אם תמשיך כך, תתקבע מהר מאוד בתודעה כסרבנית השלום.