הוא כבר לא בעלי, אבל הוא עדיין אבא של ילדיי
כשהחברות מעודדות אותי לסמס לו שאם הוא לא יכול לאסוף אותם בשעה הקבועה זב"שו, אני מסבירה להן שוב שזה לא יעשה טוב לאף אחד, במיוחד לא לילדים, ושאני לא צריכה להרעיל את עצמי באנרגיות שליליות. אשה בונה, אשה אורזת
כשהן מעודדות אותי שוב, בפעם המי יודע כמה, לשלוח לו סמס בו כתוב שאם הוא לא יכול לאסוף אותם בשעה הקבועה אז זב"שו, אני מסבירה להן שוב, בפעם המי יודע כמה, שזה לא יעשה טוב לאף אחד, במיוחד לא לילדים, ושאני לא צריכה להרעיל את עצמי באנרגיות שליליות. כי הוא כבר לא בעלי, אבל הוא עדיין האבא של הילדים שלי, ורק מי שחיה את זה מבינה את המשמעות.
ההורים שלי החליטו לעטות על עצמם תחפושות של קדושים ולהפוך לנביאי הצדק של העולם שלי. ברור לי עד כדי כאב שזה בא מהמקום הכי טוב והכי נכון שהם מכירים, ובכל זאת לא זכור לי שנרשמתי לתוכנית צדקה.
ההורים שלי כבר פיתחו גישה של "ספונסרים"
כשהם שואלים אותי למה אני מתייעצת איתו בקשר לבר המצווה של הבכור, "הרי ממילא אנחנו משלמים על האירוע", אין טעם שאנסה להסביר להם שזה לא קטע של הכסף שלו, או הכסף שלהם, אלא מה יעשה לבכור הכי טוב על הלב. אין טעם להסביר, מפני שהם כבר פיתחו גישה של "ספונסרים", שלא לדבר על הצורך שלהם להצהיר בכל הזמנות אפשרית, שאילו הייתי מקשיבה להם מלכתחילה כשהם נאמו על הבדלי מנטליות, מין, דת וגזע, אז החיים שלי היו נראים היום אחרת; הרי אפשר להתאהב בעשיר באותה קלות שאפשר להתאהב בעני.
כשהם לוחצים עלי שוב, בפעם המי יודע כמה, להבהיר לו שאין לו מילה בנושא ושיראה עצמו כמוזמן מן המניין, אני מסבירה להם שוב, בפעם המי יודע כמה, שזה לא יעשה טוב לאף אחד, במיוחד לא לבכור, ושאני לא צריכה להכניס את עצמי לסרטים שיעלו לי במחיר של הפקה הוליוודית על הנפש. כי הוא אמנם כבר לא בעלי, אבל הוא עדיין האבא של הילדים שלי.
בתוך אותם תיקים ארוזים פחדים, כאב, דאגות
הילדים שלי מתאקלמים למציאות החדשה שלהם בבגרות ראויה להערכה ובקלות פיקטיבית מרגשת, אם כי מדאיגה. כשהם שואלים אותי למה אני אורזת כלכך הרבה בגדים ללילות שהם ישנים אצל אבא שלהם ("אמא! אנחנו לא נוסעים לחוץ לארץ!"), אין טעם שאנסה להסביר להם שאני לא אורזת בשבילם, אני אורזת בשבילי. שמלבד תחתונים, פיג`מות וחולצות בית ספר, בתוך אותם תיקים ארוזים פחדים, כאב, דאגות, מחשבות, חששות וחופן רגשי אשם. אני מבטיחה להם שעם הזמן התיקים יהפכו לקלים יותר, שאארוז בהם פחות, ואז אני משלבת אצבעות ומתפללת שזה אכן יהיה כך.
כשהילדים נפרדים ממני לשלום, בפעם המי יודע כמה, הם שואלים אותי למה אני לא יכולה לבוא איתם. ואז אני מסבירה להם שוב, בפעם המי יודע כמה, שזה לא יעשה טוב לאף אחד, במיוחד לא לי. ומוסיפה שאחכה להם כאן למחרת בערב, עם חיוך ומלא נשיקות וחיבוקים, ואולי גם צלחת של עוגיות שוקולד חמות. אני גם טורחת להוסיף שיהיה להם שם הכי כיף בעולם.
כי למרות שהוא כבר לא בעלי, הוא עדיין האבא של הילדים שלי, והוא אוהב אותם מאוד. ורק מי שחיה את זה, מבינה את המשמעות.
טוקבקים כדורבנות:
זו הדרך / ילדה להורים גרושים
אני את זוכרת גירושים, אני זוכרת את אבא עצוב... אותנו שנסענו בקביעות במשך שנים באותם ימים לאותם הלילות. במהלך השנים כשהיו ריבים, אמא אמרה שצריך ללכת לאבא למרות שלא מתחשק היום - כי הוא אבא. ושרציתי לישון אצל אבא יותר ממה שהייתי אמורה אמא תמיד הסכימה, כמובן שגם אבא. ולהיפך. תמיד היו לי שני הורים נפלאים ואחרי זמן קצר התווסף עוד הורה נהדר (ואח מושלם). זכיתי.
ההורים שלי לא חברים ולא מדברים, רק לקראת אירועים חשובים בחיים או הוצאה כלכלית גדולה הם מיישרים קו אחד עם השני.
לא צריך להיות קיצוניים. חגים ביחד? מיותר הרי התגרשתם, בכל זאת שהילד ייצא שפוי.
כאסח על חשבון הילדים?- הם משלמים על כך בחיי האהבה שלהם בהמשך ותסבוכים נוספים.. ראיתי.
צריך אנושיות. בדיוק כמו שלך וכזאת שיש לאמא שלי.
בדרך הזאת הילדים שלך יעברו את החוויה הזאת ואת החיים האלה בצורה בריאה וללא צלקות ממנה. תמיד גדלתי בבית שופע האהבה ויחסים טובים בין ההורים- אמא נישאה בשנית, ומאושרת.
אני מאחלת גם לך אהבה נוספת, בריאה ומשפחה נפלאה, נשמע שמגיע לך.
דעה אחרת: מלאכים יש רק בשמיים / בן להורים גרושים
אם יש משהו שלעולם לא אסלח לאימי המנוחה הוא העובדה שניסתה להיות צדיקה מדי. היא גידלה אותי בלי עזרה מהאבא שלא שילם מזונות, בא מתי שרצה, הלך מתי שרצה הביא מתנות יקרות ואז נעלם לחודשיים. נתן לי להבין שהוא אבא ונמצא בתמונה אבל משום מה לא באמת היה בסביבה כשהיה צריך אבא.
שנים אחר כך אמא אמרה לי שאף פעם לא למדתי שיש לי גם חובות ולא רק זכויות, ושאלתי אותה 'ואת אבא שלי הצלחת ללמד?' לא היה לה מה לענות על זה.
הואיל והיא לא היתה מלאך אלא בן אדם, אז הלחץ בסופו של דבר היה מתפרץ בצעקות עלי 'והאבא שלך שלא עושה כלום..' ובפגישה הבאה עם אבא הייתי רץ אליו לשמוע למה זה לא נכון וחוזר חלילה. ככה גדלתי ככדור המשחק ששניהם בעטו זה אל זה ודי דפקו לי את החיים.
אם אמא לא היתה פוחדת לצאת כלבה, והיתה מודיעה לו שהוא לא רואה את הילד עד שהוא לא משלם מזונות, זה היה בריא בשבילי פי מיליון (למרות שאולי הייתי בוכה ועושה סצינות). אם היא היתה מכניסה אותו לכלא בגלל שלא שילם, אולי הוא היה היום במצב הרבה יותר טוב ולא מרושש, חולה ובודד (אני לא מדבר איתו יותר).
הכי קשה זה לעמוד לילד על הראש כדי שיסדר את החדר, הכי קל (והרסני) זה לסדר במקומו ואז לגדף אותו על העצלנות והטפילות שלו. כך גם עם הגרוש הפרזיט .
לכן, המסר היחיד שיש לי אלייך ולכל ההורים הוא לעולם לא לנסות להיות צדיקים מדי. לא תצאו מלאכים, מקסימום תצאו סמרטוטים. איך אתם מצפים מהצאצאים שלכם להסתדר בחיים ולעמוד על שלהם, אם אין להם דוגמה אישית בבית?
לפנייה לכתב/ת 
