הרוב קובע. או שלא

פרשת "שלח לך" עוסקת בתיאור האירוע הקשה ביותר שהיה לישראל במדבר. משה שלח שנים-עשר נשיאי עם לתור את הארץ: לבדוק את טיבה הכלכלי - "השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין", ואת מצבם הביטחוני של העמים - "המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים?"

הנשיאים חזרו מהמסע ובידם מידע המעורר פולמוס אדיר בעם: "העמים חזקים, הארץ טובה". עשרת המרגלים חיוו את דעתם, למרות שלא התבקשו לכך: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". או אז התעורר ויכוח סוער בינם לבין שני השליחים הנותרים - יהושע וכלב, שבמרכזו עלתה השאלה: האם לעלות לארץ ישראל, למרות שיושבים שם עמים חזקים? או שמא לוותר, להישאר במדבר, או אפילו לחזור למצרים?

שמירת הלשון

אחד הערכים החשובים בתנ"ך הוא שמירת הלשון. דוד המלך כתב בספר הספרים, מזמור ל"ד, יג'-יד': "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". רש"י טען שבנקודה זו נקשרות פרשות "בהעלותך" ופרשת "שלח", משום שבסוף הפרשה הקודמת מסופר על מרים שחטאה בלשונה על אחיה, ואילו המרגלים בפרשה שלאחריה, לא למדו לקח והוציאו דיבתם על הארץ. על אף שהמרגלים ראו שמרים נענשה מידי שמים, הם בחרו להתמקד בשלילי ובמאיים, ופירשו באופן שגוי את מטרת השליחות ואת מטרת יציאת מצרים.

לאחר שהוציא ה' את עמו ממצרים, עשה להם ניסים, האכיל אותם במן מן השמים וכרת עמם ברית, ציפה הקב"ה מהשליחים הנבחרים ומהעם, שיביטו דרך משקפי האמונה, שיראו את המציאות לא רק מבחינה פיזית, אלא גם מבחינה רוחנית. שיבטחו בו, יתרוממו מעל החומר ומעל המחשבה האנושית הפשוטה וכך יוכלו לעלות ארצה בגבורה ובשמחה.  

בשל אותו שפל רוחני, אותו פקפוק, מרידה, כפיות טובה, קלות דעת, ובשל כך שמאסו בארץ המובטחת ולא השכילו להבין שהם מפסידים ולא רק את המצוות התלויות בארץ, אלא גם את כל מצוות התורה, וביזו בכך את ברית האבות, נענשו הנשיאים, מוציאי הדיבה.

חטא העם

אך מדוע נענש העם? האם ניתן להאשימם בגלל שסמכו על רוב השליחים הנבחרים שיובילו אותם והלכו אחריהם כעיוורים משום תמימותם? משום שסברו כי הרוב והנבחר אינו מסוגל לטעות?

ובכן, כן. למעשה, העם העדיף להקשיב בקול עצת רוב השליחים, וחטא משום שלא זכר לה' חסד, והפקיר את האמונה. לעיתים קשה שלא להיסחף אחרי דעת הרוב, קשה לחשוב בצורה נהירה כשרמי מעלה נוקטים עמדה ברורה. ייתכן שחלקכם יזדהה עם דרך מחשבתו של העם ויתמה על חומרת העונש

ועוצמתו, הרי מדובר בבני אנוש שעלולים למעוד ולטעות, אך דפדוף לאחור והתבוננות מחודשת בניסים, בדאגה האבהית, בתמיכה ובהתחייבות של האל כלפי עמו באמצעות הברית וההבטחה, מובילה למסקנה, שעל העם היה להרהר בנכונות הדברים ולפסול את מסקנות השליחים מתוקף אמונתם וביטחון בבורא עולם.  

כיצד נדע אנו לזהות את הטוב ואת הרע? וכיצד נשכיל לבחור בדרך הנכונה?  בשמות כ"ג ,ב' נכתב: "לא תהיה אחרי רבים לרעות...". על המאמינים בקב"ה, בעמו ישראל, מוטלת משימה הדורשת מהם לפקוח עיניים, לזכור את ערכי הבורא ומצוותיו, ובהתאם לכך לבחון את מעשיהם כפרטים ולבכר את הדרך הנכונה. למעשה, כל אדם שחפץ בקיומה של חברה תקינה, צריך לדעתנו לקחת אחריות על מעשיו ולחפש את הערכים בתוכו, מבלי להיתלות באחר ומבלי לשחות עם הזרם באופן מוכני. 

שבת שלום.