היזהרו: אפליה בראיון עבודה עולה ביוקר

דנה היא אם לשניים. בני שלוש וחמש. מדהימים, יפים, חכמים, כל מה שייחלה לו. והיא אוהבת לגדל אותם, ולגדול איתם, והיא עושה את זה מצויין. דנה היא גם אשת קריירה בתחום המשפט, נהנית מאד ממה שהיא עושה, וטובה בו. נותנת את הנשמה למשרתה, אמינה ומשקיענית.

בשביל לשלב את האהבות שלה, דנה קמה כל בוקר בשש, ומעירה את הקטנים, ומכינה אותם לגן, ורצה לעבודה. ושם היא עובדת בלי הפסקות, תמיד לחוצה: להספיק הכל, והכי טוב שאפשר. וברבע לארבע בדיוק היא רצה לאוטו, בארבע ורבע מוציאה את הגדולה, בארבע ועשרים את הקטן. וכשאחד מהם חולה, דנה נשארת איתו בבית, ובין אקמולי לאקמולי – עובדת. וכשקובעים לה פגישה בשעות הערב, היא הופכת עולמות למצוא להם סידור, וכשהדירקטוריון הרבעוני בפתח, שוב ושוב מוצאת את עצמה מתפללת לאלוהי הקריירה שהישיבה לא תיפול הפעם על מסיבת ראש השנה / סוכות / חנוכה / זהירות בדרכים / בטיחות וגהות. והיא תמיד מצליחה איכשהו להסתדר, ומגיעה בזמן, הילדים יפים, בידיה עוגה או אבטיח פרוס, והכל בדיוק כמו שצריך.

אז כשפיטרו אותה בגלל המשבר המפורסם , ברור שהיה לה קשה. היא נתנה שם את הנשמה, ופיטורים זה אף פעם לא כיף , ומה היא תעשה עם הזמן הפנוי? אבל דנה הבינה שזה לא אישי, והקואצ'רית שכנעה אותה שקרה לה משהו טוב, אז היא החליטה ליהנות מזה. והיא גיוונה, ונפשה, והשקיעה בזוגיות, והיה לה טוב, והיא גם חיפשה עבודה, ככה בנחת.

רק שלצערה, הנחת נסתיימה יחסית מהר, בתום ארבעה חודשים בהם לא נכנסה משכורת שנייה הביתה. דנה החליטה לשים גז, ושלחה קורות חיים לכל משרה פחות או יותר רלבנטית. דנה התפשרה על התחום הספציפי בו עסקה, על המשכורת, וגם על התנאים, ורק לגבי השעות שלה היא לא הייתה מוכנה להתגמש: דנה התעקשה להוציא בעצמה את הילדים שלה מהגן ולבלות איתם את אחה"צ.

להפתעתה, בשלושת הראיונות האחרונים, שהיו ממש מעולים, היא נפלה בדיוק בקטע הזה, כאשר ממש לקראת סיום, המראיין שאל אם יש לה ילדים, כמה ובאיזה גילאים. וכשענתה, חקר אם הם בגן פרטי או עירייה, עד מתי הצהרון, וכמה עולה "להאריך" אותו עד הערב... הוא סירב להאמין שלא קיימת אופציה כזו, ושאל "אז איך את מתכוונת להסתדר", ובסוף אמרו לה, ממש כך, שלושת המראיינים בשלושת המקומות, שלמרות שהם מאוד התרשמו ממנה, וכולי וכולי, זו משרה שאינה מתאימה לאמהות, אז תודה ובהצלחה.

כל זאת, למרות שדנה הבטיחה לשלושתם, שהיא תהיה זמינה להם בנייד בכל רגע נתון, שהיא תחזור לעבוד במשרד ב- 8 בערב, שהיא תענה למיילים באופן שוטף, ותשתדל לא להימצא במקומות הומי אדם ורעש – כל זה לא עזר לה. דנה לא הצליחה להתקבל לשום משרה.

וזה עוד לא הכל: לפני 5 ימים דנה הייתה אמורה לקבל. היא תמיד מקבלת בזמן, אז היא מאוד מקווה שזה רק מהלחץ. אבל אם זה לא, ברור לה, שאחרי שתבלה עוד 9 חודשים בבית, כשהיא תיאלץ לספר בראיונות שהיא כבר אמא לשלושה – תיקבר הקריירה שלה באופן סופי.

המראיינים של דנה נהגו בניגוד לחוק  

"מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים".

כש"נופלים" על מראיין עם סטריאוטיפ 

גם השאלות שדנה נשאלה במהלך הראיונות הן לא לעניין: בית הדין כבר קבע בעבר כי "די בשאלות בעלות אופי סטריאוטיפי בעת ריאיון אישי כדי להטיל אחריות על מעביד פוטנציאלי". באותו מקרה, אשה ניגשה לריאיון כאשת מכירות. המעביד אמר לה שהעבודה מחוץ למשרד אינה מתאימה לאשה בשל שעות העבודה הארוכות, והציע לה תחתיה עבודה אחרת, בתוך כתלי המשרד.

האשה סירבה להסתפק במזגן וחשקה דווקא ברכב צמוד ושכר גבוה שמתלווים למכירות בשטח, אך המעסיק התעלם מבחירתה. הוא שלח את כתב ידה לבדיקה גרפולוגית, תוך ציון כי התפקיד המיועד הוא "מזכירה"... המועמדת המאוכזבת, שלא התקבלה לתפקיד, החליטה להגיש תביעה לבית הדין, שהעניש את המעביד בגין "הפעלת סטריאוטיפ לגבי נשים" וחייבו לפצות את העובדת בלא פחות מ- 60 אלף שקלים. אגב, באותו מקרה המראיין הוכיח כי לבסוף כן לקח אישה לתפקיד המכירות, אך זה לא שינה את החלטת בית הדין.

כבד לך?

קיימות כמובן גם שאלות אחרות, שלמרות שהן רומזות על ההבדל שבינו לבינה, מותר למעסיק לשאול אותן. מדובר במקרים בהם הנתון שהמעסיק מנסה לברר לגביו הוא רלבנטי ביותר לאופי התפקיד. למשל, במקרה בו מחפשים דוגמן לתחתוני גברים, זו לא תהיה אפליה אם דנה לא תתקבל לעבודה. אבל מה קורה במקרה בו התפקיד מחייב, למשל, הרמת משאות כבדים? לכאורה, זה נשמע לגיטימי ביותר להעדיף גבר לתפקיד, אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט.

לאשה שהגיעה לריאיון עבודה לתפקיד טכנאי לתיקון מכונות צילום, הסבירו שצריך לפעמים להרים את המכונות הכבדות, ולכן אינה יכולה לקבל את התפקיד. האשה התרעמה, ופנתה לבית הדין, שקבע שהמעביד ביצע אפליה אסורה. בית הדין קבע כי בדיקת ההתאמה צריכה להיות אינדיבידואלית, פר מועמד, ללא קשר למינו (יש נשים חזקות). נפסק גם שבכל מקרה בו המעביד יכול לתקן את המצב בעלות סבירה, עליו לעשות זאת (באותו מקרה, לרכוש עגלה עם מנוף שתאפשר הרמה קלה של המכונה הכבדה).

את בהריון?

לכולם ידוע שלמעסיק אסור שלא לקבל אותך לעבודה בגלל שאת בהריון. אבל מה קורה אם הסתרת ממנו את העובדה שאת בהריון במהלך ריאיון העבודה? ורק אחרי שהתקבלת גילית לו שאת בהריון? מעביד שפיטר עובדת, לאחר שגילה כי הסתירה ממנו את דבר הריונה בריאיון, טען בבית הדין שהעובדת "עבדה" עליו ומעלה באמונו, לקח לה 4 חודשים שלמים לגלות לו שהיא בהריון, ולכן פיטר אותה.

בית הדין קבע כי זכות ההיריונית לפרטיות הריונה (לפני חודש חמישי) גוברת על זכות המעסיק לדעת: בשל גיל ההיריון הצעיר, לא חלה על המרואיינת חובת הגילוי, ולכן למעביד המפטר אסור היה לפטר אותה כשגילה את ההיריון. שימו לב: המעביד טען גם שתפקודה בעבודה היה לקוי, אך נקבע כי מספיק שאחד משיקוליו היה הסתרת ההיריון – על מנת לקבוע שכל הפיטורין היו בחוסר תום לב, והעובדת פוצתה ב-20 אלף שקלים.

אשה אחרת, שדווקא התנדבה לספר למעסיקתה הפוטנציאלית על דבר הריונה מייד כשגילתה אותו – הפסידה בשל כך את משרת חייה. אותה אשה עברה הליכי קבלה ארוכים למשרה בכירה, וערב חתימת הסכם העבודה גילתה שהיא בהריון. האשה פנתה לחברה ויידעה אותה, מתוך אמון מלא, בגילוי המשמח. להפתעתה הרבה, מועמדותה לתפקיד הוסרה לאלתר.

התובעת גלויית הלב פנתה לבית הדין, וזכתה בפיצוי מלא: החברה חוייבה לשלם לה על אובדן ההכנסה (שהייתה יכולה להרוויח ממועד תחילת ההעסקה שנקבע ועד למועד הלידה המשוער), על אובדן זכאות לדמי לידה, וכן פיצוי על פי חוק שוויון ההזדמנויות – סך הכל 160 אלף שקלים.

בעניין חובת הגילוי כדאי לציין כי במידה והנסיבות הספציפיות מחייבות את גילוי ההריון "הצעיר" (למשל בריאיון לעבודה הכוללת נסיעה מתמשכת לחו"ל שלא תתאפשר עקב ההריון), במקרה זה סביר להניח שחובת הגילוי הנאות ותום הלב כן יחייבו את גילוי דבר ההיריון.

גם לגברים יש זכות לשמור על פרטיות  

החוק גם אוסר להפלות אדם בקבלה לעבודה בשל נסיבות הכרוכות בשירות המילואים שלו (למשל, תקופות שירות ארוכות), ואפילו אוסר לדרוש ממרואיין את הפרופיל הצבאי שלו.

חברת מזון גדולה חיפשה מכין משלוחים במחסן. התובע הגיע לריאיון העבודה. בטופס הקבלה נדרש לציין את הפרופיל הצבאי שלו, ומסר כי הפרופיל שלו הוא 64. התובע לא התקבל לעבודה, ולאור זאת החליט לתבוע את החברה. החברה טענה שלא היה שום קשר בין הפרופיל שמסר לבין אי קבלתו לעבודה, אך בית הדין קבע שמספיק שהחברה ביקשה את הפרופיל מהעובד - בכדי להוכיח שימוש אסור בפרופיל צבאי. מעניין לציין כי למרות שבית הדין היה ער לכך שבתביעת התובע "דבק יותר משמץ של ניצול" החוק, לשם הגשת התביעה, בכל זאת החליט, לשם קידום תכלית החוק, לפסוק לו 20 אלף שקלים כפיצוי.

וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה

דמיינו לכם סיטואציה בה מראיין מחפש עובד. הוא מראיין המון אנשים. במהלך ריאיון של אחד מהם, בחור נחמד, הוא מספר לו, כמו לכולם, שהמפעל הטכנולוגי עובד 7 ימים בשבוע. הבחור הנחמד, שזהו תחום עיסוקו ואמור להכיר את שעות העבודה המקובלות בתחום, שואל אם העבודה מחייבת משמרות שבת, והמראיין עונה בחיוב. הבחור הנחמד משיב כי למרות שאינו חובש כיפה, הוא אינו עובד בשבת, והריאיון מסתיים בנימת צער הדדית, שכן הצדדים מבינים שהעבודה אינה מתאימה לבחור הנחמד.

לאחר זמן מה, מקבל המעסיק תביעה על אפליה בקבלה לעבודה. הוא מאמץ את מוחו, מנסה להיזכר מי זה התובע, מתי בדיוק הוא היה אצלו, ומה לעזאזל הוא אמר שם שהביא להגשת תביעה - ואחרי מספר דיונים, במהלכם המעסיק נזכר גם נזכר בבחור הנחמד - בית הדין קובע שעליו לשלם לו סך של 30 אלף שקלים.

מאחר ומדובר במקרה אמיתי לגמרי, מוצע למעסיקים שמחפשים עובדים נחמדים למשמרות שבת בישראל, לחשוב היטב לפני שהם לא מקבלים מישהו לעבודה רק בגלל שאינו מוכן לעבוד בשבת.

גילוי לב בריאיון 

לא רק המראיין צריך לנהוג בזהירות בריאיון. גם כשמגיע הרגע הגדול, ואתה פוסע לתוך החדר תוך שינון המשפטים שהכנת בבית, זכור – שלמרות הנטייה הטבעית לספר למראיין שאתה סופר-מן עלי אדמות, קו דק בלבד מפריד בין שבחים עצמיים לבין הטעייה ומצג שווא.

בריאיון העבודה, כמו במשא ומתן, על הצדדים לגלות את כל הפרטים הרלבנטיים לעסקה. ביצירת יחסי עבודה, חובת הגילוי אף גבוהה יותר, מאחר ויחסי העבודה הם מתמשכים ומבוססים על אמון הדדי.אז נכון שלמרואיין יש גם את הזכות לפרטיות, השאלה היא מתי היא תגבר על זכות המעסיק לדעת. התשובה: ככל שהפרט שמסתירים יותר רלבנטי למשרה הספציפית, כך חובת הגילוי לגביו גדלה. זה נכון גם לגבי מעסיק שמסתיר ממרואיין, למשל, תנאי עבודה קשים או מסוכנים וכדומה, שיגרמו לו לרצות להתפטר אחרי שיגלה אודותם.

זה לא ששיקרתי. לא שאלו אותי.  

כך למשל, ניסיון עבר לא מוצלח בתחום הוא עניין מאוד רלבנטי. כך נכח לגלות מורה ברשת בתי ספר מסויימת. אותו מורה "שכח" לספר בהליך הקבלה לבית הספר, כי פוטר מבית ספר אחר באותה רשת בדיוק, על רקע של אי התאמה. בית הדין קבע כי העובד, שהתקבל לעבודה, הסתיר מידע חיוני ובכך הפר את חובת הגילוי, והוא חוייב לפצות את הנהלת בית הספר.

בית הדין הגדיל לעשות וקבע כי אסור היה למורה להסתפק בכך שציין את מקום העבודה הקודם בטפסי ההרשמה: המרואיין היה צריך להסב אקטיבית את תשומת לב המראיין לנסיבות הספציפיות של סיום העבודה הקודמת...דהיינו, יש מקרים בהם יש ליזום את מסירת המידע הרלבנטי, גם אם לא נכנסו איתך לפינה הספציפית.

מילת סיום למעסיקים

ניתן לראות כי חוק השוויון נאכף על ידי בתי הדין כפשוטו. בתי הדין לא מחפשים פגיעה אנושה במרואיין, סיפור אישי קורע לב, או התבטאויות יוצאות דופן. מספיק שהמראיין שאל את השאלה הלא נכונה - בכדי להכריע שהוא ביצע אפליה בקבלה לעבודה.

עצתי לכל המעסיקים באשר הם – עשו לעצמכם טובה, ותפנימו. אל תחכו למרואיין חם המזג הבא, שילמד אתכם את הלקח הכואב. שקלו היטב, מראש, מה לשאול את המרואיין שלכם, ועד כמה לחטט בחייו האישיים.

בדקו עם עצמכם: מה הם הגבולות שלכם כמראיינים? כבני אדם? היכן לדעתכם, מסתיימת זכותכם לדעת, ומתחילה זכותו לפרטיות? האם תוכלו לשכור את שירותיו תוך הכרה ברורה בזכותו לחיים מלאים משלו? שלכם אין, ולא תהיה, דריסת רגל בהם? זכרו שאחרי הכל, אתם קונים את העבודה שלו, ואותה בלבד. לא אותו, לא את זמנו ולא את נפשו.  

דריה כנף היא עורכת דין בתחום המסחרי והחוזים. יובהר כי האמור במדור אינו מהווה ייעוץ משפטי פרטני ומקצועי, לא נועד להחליפו, ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם, באשר כל מקרה ונסיבותיו. ייתכן ובמידע חלו השמטות ו/או טעויות. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד.