לרגע חשבתי לנצל אותו מינית אם יסכים לשתוק
נמאס לי להזיע על שפת הים בנסיונות שווא להיראות הכי טוב שאפשר. קמתי מהפוזה הלא נוחה ופניתי ללכת בחזרה הביתה - למקום בו הבטן שלי יכולה להיות חופשיה. ואז ראיתי אותו
"אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו", אמרו חכמים ממני. פלרטוט של סופשבוע בים הביא אותי להרהר במשפט הזה.
הייתי בחוף תל אביבי של פוזות. אחרי שעות של שמש, חום וים, עייפתי מלהחזיק את הבטן ולהתמקם בצורה המושכת ביותר, שחשוב שתיראה גם כמקרית לחלוטין. הרי כמו כולם באתי הנה בשביל הים, השמש והספר, וחלילה לא בשביל לראות ולהיראות!
נמאס לי להזיע בנסיונות שווא להיראות הכי טוב שאפשר. קמתי מהפוזה הלא נוחה, ניערתי את הלונג בידיעה שכולם מסתכלים ופניתי ללכת בחזרה הביתה - למקום בו הבטן שלי יכולה להיות חופשיה ואין מי שמסתכל ומשווה את התחת שלי לתחתים אחרים.
הלכתי בטיילת בין כל היפים והיפות, עד שהתעייפו העיניים ונשארתי עם המחשבות.
הוא המשיך לדבר, ואני בהיתי בו
לפתע הוא הגיע. גבר יפהפה, מושלם בכל המידות - החיוך, העיניים הבהירות, הגוף. והוא פנה אליי! דמיינתי את הלשון שלי נופלת לרצפה ממש כמו בסרטים המצוירים, חשבתי שאני עומדת להתעלף.
הוא המשיך לדבר, ואני בהיתי בו. כשהבנתי שמרוב סנוור איבדתי את היכולת להקשיב, ניסיתי לחשב כמה כוסות מים שתיתי ואם יכול להיות שהתייבשתי ושאני הוזה. הוא היה טוב מכדי להיות אמיתי. לצערי, רק את היכולת לחפש חסרונות לא איבדתי...
אחרי שהתאפסתי על עצמי והבנתי שהוא מחכה שאענה לו על שאלה ששאל, אספתי את עצמי, גלגלתי את הלשון פנימה, פתחתי את האוזניים והכרחתי את עצמי להקשיב.
זו היתה הטעות היומית שלי. מרגע שפתחתי את האוזניים לשמוע את הגיגי החוכמה של מר מהמם, הצטערתי על זה. הצטערתי זאת לא המילה הנכונה, רציתי לבכות, לצרוח. איך זה קורה לי? איך מר מהמם הפך בן רגע למר מהמם ומטומטם?
לא ביקשתי גאון, ואני לא רוצה פרופסור
הטור הקודם:
ככה זה, הפלירטוט מעביר לי את הזמן בסבבה
נגה פסו
הפלרטטנות מעלה את הביטחון העצמי, עניין של הרגל, למידה והשתפרות. ואם כבר לבד, אז שיהיה בכיף. הפלרטטנות שלי מעלה בי גם שאלות של מוסר. ומה זה בעצם "בחור רציני"?
התברר שמר מהמם הוא קנקן ריק, בלי טיפה של שכל. לא ביקשתי גאון, ואני לא רוצה פרופסור שיגרום לי להרגיש טיפשה, אבל הריקנות הזאת רוקנה אותי מעניין. זה היה מאתגר, ולרגע חשבתי לנצל אותו מינית אם יסכים לא לדבר, אבל כבר היה מאוחר מדי.
לקחתי נשימה עמוקה, הבטתי לעוד רגע בעיני התכלת המהפנטות - וסירבתי לתת לו את מספר הטלפון שלי.
הבטתי בחוף, מלאת אגו שבחור כזה רצה אותי (תדעו לכם, גם כשאני דוחה אתכם, עדיין עשיתם לי את היום. אין כמו טפיחה על האגו להמשיך איתה בביטחון ולהתהלך כמו טווסית גאה).
החוף נראה לי כמו ערימה של קנקנים. קנקנים יפים, כל קנקן לבוש בבגד הים הכי מתאים, כזה שמדגיש את מה שיש להדגיש ומסתיר את מה שיש להסתיר. הלכתי בין הקנקנים המעוטרים במטקות, בפריזבי, או בכלב חמוד, שאפילו הקנקניות הכי סנוביות לא יכולות לעמוד בפניו.
הבטתי בקנקנים ותהיתי לעצמי - איך מגלים מה בפנים? איך מורידים את המעטפת הזאת? איך בוחרים קנקן מבלי להסתנוור מהברק? איך מוצאים מה מיוחד בכל קנקן כשכולנו קנקנים כל כך דומים, עומדים בתקן הקנקני שהחברה הכתיבה לנו.
לפחות באתרי ההיכרויות מנסים להוציא ממך קצת אופי
פתאום הבנתי את כל חברותיי שמכורות לאתרי היכרויות, אין שום הבדל - בשפת הים כולנו קנקנים מתיפייפים, ושם באתרי ההיכרויות, מתנוססת התמונה המוצלחת ביותר, מלפני שנים. זה שקר וזה שקר. לפחות באתרי ההיכרויות מנסים להוציא ממך קצת אופי, מה אתה אוהב ומה לא, מה אתה מחפש ואיזה תכונות מאפיינות אותך (בבקשה אל תשקרו, אין יותר מכוער מקנקן מלא בשקרים).
בינתיים בחוף כולנו קנקנים, מוצגים כמו בחלון ראווה, מנצנצים בקרני השמש, מחייכים, מזייפים, מראים לכולם את מי שאנחנו רוצים להיות, את החיצוניות שאנחנו רוצים שיראו.
גם אני קנקנית, נולדתי לעולם של קנקנים, בו החיצוניות קובעת, מביטים בברק שלי עד שכבר נמאס לי לנצנץ. אבל זה מה שאנחנו יודעים, לנצנץ. איך יבחרו בי אילולא הברק? איך אגלה מה שבתוכו מבלי להביט בקנקן שבחוץ? איך אמצא אותך, קנקן שלי מלא באופי, מבלי שתזרח אלי בברק המיוחד שלך?
לפנייה לכתב/ת 
עייפתי מלהחזיק את הבטן ולהתמקם בצורה המושכת ביותר
צילום: ויז'ואלפוטוס
מומלצים
