יש כמו הבית

האיכות המשוררית של עודד כרמלי (זוכה פרס "שירה על הדרך" בתל אביב) ניכרת גם בספר הפרוזה הראשון והיפה שלו, "כלכלת בית", העוסק בחייהם המתערערים של גבר ואשה. הסיפור כתוב במין נשימה אחת אנרגטית, בקצב הנפש, בלשון דיבורית מאוד החורגת מדי פעם אל זוויות פיוטיות: "הטלפון של הרצל צילצל רֶגֶאי (...) הרצל השחיל את הטלפון בחזרה למקומו בחגורה ובהינף אצבע הציף את המשרד באורות ניאון דלוחים, שמצמצו בצליל עפעפיים רעים".

יפה גם נימת ההומור הדק והחם שבה מלווה כרמלי הצעיר את דמויותיו, אשר גילן כפול משלו, ובכל זאת הן נשמעות אמינות ומשכנעות מאוד כשהוא מדובב אותן, מתוכן או מחוץ להן.

"איכות משוררית עם בעיות". עודד כרמלי (צילום: מוטי קיקיון)

אבל הבעיה היסודית ברומן, והיא אופיינית לכמה מהספרים הצעירים והמבטיחים שהופיעו אצלנו לאחרונה (למשל, האחרון של דרור בורשטיין או קובץ הסיפורים של ענת עינהר), היא שהגיבורים המוליכים את הסיפור הן דמויות אפורות למדי, לא בדיוק מקסימות ולא בדיוק מפותחות או מבריקות או משעשעות. בקיצור - לא לוכדות את הקורא. לכן, המפגש עם הגיבורים הפרוזאיים האלה הוא בעיקר מייגע.

גם אירוניה יכולה לייגע

זה מה שקורה במידה מסוימת גם ב"כלכלת בית": יש כאן רצפים ארוכים מדי של טקסט, הנסובים על חיי הדמויות ביומיומן הטריוויאלי ובשיחותיהן הטריוויאליות, למשל על עולם הבורסה והתיווך והדיור, ועל כמה מטראז' בדיוק יש בחדרי הבית השונים - עניין מייגע למדי, גם אם הכותב התכוון להביא את הדברים בהקשר אירוני כלשהו.

גיבור הספר הוא מתווך דירות בן 57, איש נינוח המגלה יום אחד בדאגה כי רואה החשבון שלו מעל בכספים כדי לממן לעצמו פילגש צעירה, ולמרות שחסכונות המתווך עצמו לא נפגעו, הגילוי הזה מעורר בו קנאה וגם חשבון נפש על חייו שנשחקו בעבודה. אז הוא מחליט למכור את סוכנות התיווך ולפרוש לפנסיה.

הגיבורה השנייה היא אשתו בת ה-52, מנהלת תיכון למחוננים. מדובר באישה סוערת וחריפת-לשון שנשיותה מתערערת עם הגיל, ועם הגילוי כי ירכיה שמנו קצת - הן הופכות בעיניה, במין דימוי פנימי מציק, לירך אחת רחבה.

לכך נוספת הכרת האם כי ילדם בן ה-30 שבא אליה לאחרונה בטענות משונות, הוא בעצם טפיל שחי על חשבונם ושהושחת בפינוק יתר. המריבות שלה איתו הן מהחלקים הדרמטיים והמשובחים בספר, בזכות איזו תנופת כעס שיש בהן ("מאחורי הגב שלי ביקשת מאבא כסף, שדדת אותו כי הוא רכיכה... נראה אותך גבר מבקש ממני, נראה אותך גבר, אני אזמין עליך משטרה"). 

אינה יכולה ללדת מירכה האחת השמנה

המריבות מצטרפות לתובנה עמוקה ומכאיבה יותר בעניין האימהות המוחמצת שלה, תובנה הנוחתת עליה בשלבים, למשל במשרדה בתיכון: "ומורים פרטיים ממתנ"ס למתנ"ס (...) ופסיכולוגים חינוכיים ואבחונים קלושים של לקויות למידה מומצאות ותירוצים, קשת שלמה של תירוצים שהיא הרעיפה על אודי כל השנים, עד שאבד לה, וכעת מאוחר מדי ואבוד, היא כבר אינה יכולה ללדת מירכה האחת השמנה, ואין מיטה או ספה לשכב עליהן, וכאנקול נתלות עיניה בארון הפח ומחליקות מהארון, והחדר נופל איתן".

לא לגמרי ברור, אגב, למה מציב כרמלי פה ושם מכשולי קריאה בפני הקורא, כגון דיאלוגים שלא ברור

מי אומר בהם מה, וכגון המשפט המקוצץ "דפנה נעצה בדרור" (שכוונתו "נעצה עיניים בדרור").

העיקר כאן, מכל מקום, הוא קריסת העולם המורגל של שלוש הדמויות, והמעבר שלהן אל מצב שהוא אולי משוחרר יותר – ולמרות שגם הפרק החותם את הספר איננו משכנע ונראה קצת כמודבק לאירועים הקודמים - עדיין ליבת הסיפור הינה בסך הכל טקסט רגיש ובעל עומק, פרוע ונוגע ללב בדרך לא רגשנית.

"כלכלת בית" מאת עודד כרמלי, הוצאת כתר, 172 עמ'