זוגיות זה בעצם יציאה לחופשה מהרווקוּת
יש יגידו שזוגיות עם אותו אדם, אותה התנהלות, אותם הרגלים, היא משעממת. התיור שלי בעולם הדייטינג ללא מצפן ומפה גורם לי לעיתים לחשוב שמדובר בעולם מעייף, תובעני, מתסכל ומשעמם, עם בוס פנימי נוקשה. אז איך לוקחים חופשה ממנו?
חופש כאנטיתיזה לשעמום, הגדרה שאני מוצאת נכונה במאת האחוזים. טוב, כמעט.
יש הגדרות שונות ודרכים שונות לחופשה: יש את זה שחושב שבטן-גב על אי טרופי זו התשובה לצרותיו, יש כזו ששופינג מטורף בעיר תוססת עונה על צרכיה, ויש גם כאלה שהר ומדיטציה מולו הם ההגדרה שלהם לאתנחתא. המשותף לכולם - זה ההפך ממה שמציעה שגרת היום יום, שגרה החשודה בשעמום.
התיור שלי בעולם הדייטינג ללא מצפן ומפה גורם לי לעיתים לחשוב שמדובר בעולם מעייף, תובעני, מתסכל ומשעמם. איך לוקחים חופשה ממנו? זוגיות היא כנראה התשובה האוליטמטיבית.
הנוף מתחלף ללא הפסקה
אחד הדברים היפים בחופשה הוא התמונות המתחלפות לנגד העיניים במהירות, מה שיוצר עניין רב ורצון לגמוע עוד ועוד באמצעות העין המתבוננת. לעומת זאת, השגרה היומיומית מראה את אותן תמונות.
אני רואה את המצקצקים בלשונם, באומרם שדווקא זוגיות עם אותו אדם, אותה התנהלות, אותם הרגלים, היא המשעממת. אני חולקת על דעתם. הרבה פעמים נראה שדווקא עולם הדייטים הוא המשעמם: חזרה מתמדת על אותן שיחות, אותן בדיחות, הדיבורים על פני השטח ולא לעומקם של הדברים, אותו הבר רק בשינוי המטריה שבקוקטייל. דווקא זוגיות היא החופשה מהשעמום: מכירים לעומק את האדם שמנגד בתהליך של הסרת רבדים, דבר שבעיניי תמיד מעניין יותר מלהכיר מספר אנשים על המעטפת הראשונה שלהם בלבד. גם ההתנהלות הופכת לפחות משעממת: יוצאים מהמסעדה ועושים עוד דברים יחד חוץ מלריב על החשבון, רואים עוד מקומות חוץ מהדרך מהבר הביתה, שלא לדבר על כך שבסקס כבר לא נשארים רק במיסיונרית...
אין בוס שאומר מה לעשות
בחופשה אתה קם ואתה הבוס של עצמך. אתה מחליט לאן ללכת, כמה זמן להיות שם ומתי להמשיך הלאה. ומה בין זוגיות כחופשה מהרווקוּת לבין היעלמותו של הבוס?
ללי בלו כתבה כאן משפט מקסים וחזק, שהיא הבוס הגרוע של עצמה (ראו מסגרת). אני מסכימה איתה שברווקוּת אנחנו בוסים קשים לפעמים - מכריחים את עצמנו לצאת לדייטים גם כשאנחנו עייפים, מכריחים עצמנו להמשיך לבדוק אופציות שלא מתאימות רק כדי שנוכיח לעצמנו שניסינו, ובכלל עסוקים בלכתוב לעצמנו מאזן שיוכיח לנו שאנחנו משקיעים את כל המאמצים כדי למצוא זוגיות.
כשהזוגיות הזו מתממשת, הבוס שבראש שלנו סיים את תפקידו, ואז אנחנו מהלכים לנו בלי "חובה" לתת למישהו דין וחשבון על המאמצים שלנו מול המין השני. אם כבר, הדו"ח מוגש לאותו אדם מהמין השני שכבר מצאנו, ואז זה כבר דיאלוג. דיאלוג שהוא חופש ממונולוגים פנימיים.
ברווקוּת אנחנו משקיעים בעצמנו יותר מול המראה
אחד המאפיינים של חופשה הוא האופציה לאכול הרבה ומהכל. זה חופש מספירת הקלוריות, מהשגרה של מכון הכושר, ובעיקר - מייסורי המצפון שמלווים כל ביס שנלקח מאוכל שיש בו רמת סוכרים כמו רמת הלחות בתל אביב בליל אוגוסט.
ואיך זה קשור לחיי הרווקוּת? שתעמוד הבחורה שעם פרוץ הקיץ והתחלת מכירות הביקיני אוכלת משהו חוץ מסלט וביום של דייט אוכלת יותר מעלה חסה בודד. בואו נודה שעם כל הרצון הטוב לקבל כל אדם בגזרתו, וההצהרה שהאופי הוא מה שחשוב ועוד מיני אמירת שנשמעות כאילו יצאו מאיזה מפעל המייצר עלונים לפסטיבל רוחני על חוף הים, הרי שבפועל מראה חיצוני חשוב. חשוב מאוד. ברווקוּת אנחנו משקיעים בעצמנו יותר מול המראה, שכן ידוע שהערך השיווקי שלנו עולה ככל שנראה טוב, ובימינו, פחות אוכל = מראה טוב יותר.
כשאנחנו בזוגיות הדברים נראים אחרת לגמרי; כבר הוכחנו שאנחנו מהממים, כבר משכנו את הדג (עם רוטב שמנת וצ'יפס בצד) אל החכה. עכשו אפשר לאכול מנה העיקרית, שתיכנס לבטננו המקרקרת מרוב עלי חסה. הרי האופי הוא הכוח הממגנט שלנו, לא *מידת המכנסיים*. אז אפשר לאכול כמה שרוצים, לא רק "ליישר" את העוגה, מתי שרוצים ואיך שרוצים (כי ממילא עושים את זה עם מישהו, אז שום פסיכולוג לא יכול להגיד שהאוכל הוא פיצוי על חוסר באהבה).
לחשוב על "מה עכשיו?" ולא על "מה אחר כך?"
בחופשה עושים מה שבא באותו רגע. אם עברתי ליד מקום יפה והתאים לי לעצור זה מה שאעשה, גם אם אני קצרה בזמן, או שאם תכננתי ללכת למקום שהתגלה בפועל כמאכזב, אף אחד לא מכריח אותי להישאר בו.
ברווקוּת יש לנו מעין תוכנית, איך לצאת ל"מלחמה" ולצאת ממנה כשידנו על העליונה, רצוי אוחזת יד של מישהו אחר. התוכנית מתארת שלב אחרי שלב את המהלכים האסטרטגיים: מסנג'ר, טלפון (אבל חס וחלילה לא אחרי לפחות שעתיים בווירטואליה), פגישה (אבל חס וחלילה לא באותו יום שהציע, כדי שיחשוב שיש לי חיים חוץ ממנו), מיטה (אבל חס וחלילה לא באותו ערב, כדי שיחשוב שאני בחורה שמכינה עוגה ולא רק אחת שאוכלים את העוגה מעל גופה הערום), פגישה עם חברים (אבל חס וחלילה לא מיד, כדי שלא יילחץ ויברח) ועוד ועוד. הכל מחושב, נמדד לכדי דיוק כאילו היינו תבלין במטבחה של רות סירקיס.
ובזוגיות? מה זה משנה מי צלצל למי? ברור שאנחנו יחד. מה זה משנה מי שילם על מי? כבר יש חשבון משותף. יש חופשה מכל האסטרטגיה, ואפשר ואפשר פשוט ליהנות מהמקום ומהרגע. ביחד. חוץ כמובן מתכנונים אסטרטגיים של "איפה אנחנו בחג?". לזה גם לי אין פתרון.
ולמי שמדגדג לו עכשיו להגיד: "זאת? לא יודעת על מה היא מדברת! דווקא הרווקוּת היא החופש ממחויבות, משיתוף, מאחריות כלפי אדם אחר" וימשיכו ויטענו " זוגיות היא עבודה קשה מאוד, ובטח שלא חופש!" – אומר בתגובה: נכון שזוגיות היא עבודה קשה ואפילו דורשת שעות נוספות, אבל לפחות יש בונוס בסוף החודש. בעוד שברווקוּת, שאולי מהצד נראית כמו חופשה, משקיעים בה שעות נוספות, וזה בכל זאת לא תמיד מכסה את המינוס.
לפנייה לכתב/ת 
