היא היתה הקיסרית הלבנה

מאז אתמול (ג'), כשהמחול המשוגע של פינה באוש פרפר ופסק, מהדהד לי בראש שיר שכתבה רחל שפירא על ג'ניס ג'ופלין. "היא היתה הקיסרית הלבנה של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה. היא היתה הקיסרית של האובדים והתוהים, הנודדים במרחבים של אלוהים. היא היתה הקיסרית היחפה ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה. היא היתה אולי רק פרח משוגע, אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה".

היא היתה הקיסרית הלבנה (צילומים: גדי דגון)

שוב ושוב המילים מזכירות את הסולו הבלתי נשכח של באוש ב"קפה מולר", בין הכיסאות הריקים כמו רוח רפאים או זיכרון. אישה-פנטום בשמלה לבנה ופשוטה. זרועותיה חשופות ארוכות ודקיקות נפרשות קדימה, נאחזות באוויר.

היא רקדה כמו מי שנטש את ביתו. היא רקדה כמו מי שמפיל תחינתו. היא רקדה כמו מי שזקוק למגע. אפשר היה לקרוא לה פרח משוגע. גראנד דאם פינתה אתמול את הבמה והותירה אחריה חלל שיתמלא בזיכרונות שישתנו עם הזמן. אולי מכיוון שהמחול שלה בנוי ממקטעי זיכרונות מעורבבים ומהדהד תת-מודע באופן כזה שגם אלה ששנאו את יצירותיה, מתקשים לשכוח אותן.

ב"קפה מולר". בין הכסאות הריקים כמו רוח רפאים או זכרון

הבמה שלה היתה מעבדה לחקר ההתנהגות ואת הדימויים שיצרה עליה, אי אפשר לשכוח. האדמה הכהה שמכסה את הבמה של "פולחן האביב", הכיסאות השחורים שפזורים על במת "קפה מולר" ופרחי פלסטיק של ציפורנים לבנות שמכסים את הבמה ביצירה "Nelken". ויש כמובן את השלג שלא מפסיק לרדת ביצירה "TenChi" ואת הר הוורדים האדומים שנערם על הבמה ביצירתה "Fensterputzer" שמכה בך כבר מרגע פתיחת מסך.

היא רקדה עם כפות הידיים, עפה עם הזרועות, יצאה למסע סוריאליסטי בין נבכי הכאב והעונג. כפי שהעידה על עצמה, מה שעניין אותה היה לאו דווקא השאלה "איך אנשים נעים?" אלא "מה מניע אותם?". מכאן הדמויות שעל במתה רקדו את פיתולי הנפש.

"פולחן האביב". לרקוד את היצר מתוך האדמה

מעטים הם אלה שחוללו מהפיכות תפיסתיות שערערו את אמות הסיפים של עולם האמנות. באוש היא אחת מהן. באוש היא שכבה ארכיאולוגית שמונחת על שכבות ארכיאולוגיות קודמות, שהניחו לפניה אנשים כמו גרוטובסקי, סטניסלבסקי ודייאגילב.

כמותם, גם היא מעולם לא פחדה להלך על הקצה בעבודותיה, לא חששה מהמסוכן, המרגיז, הכמוס-המאיים-לכלות והתהומות שמתוכם ידעה לשלות גם הומור, גרוטסקה ורגעי חסד. מותה, גם במובן זה, הוא אתגר עבור עולם היצירה.

אמרו עליה הרבה דברים. באוש האוונגרדיסטית, באוש פורצת הגבולות, החלוצה האגדית. קראו לה הקוסמת המסוכנת של המחול המודרני. אמרו שהיא יפה ומוזרה, טראגית ומלאת תקווה.

"יש לה פנים של מלכה גולה או מייסדת מסדר דתי", אמר עליה פדריקו פליני.

במובן זה היה בה את אותו הפרדוקס לכאורה שמערבב את הקדושה ביומיום תוך שמירה מתמדת על כנות המשולחת מן הבמה אל הקהל. אם להשראה היו פנים, הן היו נראות כמו פניה של באוש. אם ההשראה היתה רוקדת, היא היתה רוקדת כמותה. כי במחול של באוש מסתחררים כל נימי הרגש. יש בו סערה תהומית אבל גם חסד וגאולה.