לידתו של דתל"ש

אחד הפחדים הגדולים בציבור הדתי הוא הפחד מחזרה בשאלה. לא האטום האירני ואף לא נפילות בבורסה יוצרות אימה גדולה כמו תופעת הדתלש"ים שצוברת תאוצה בציבור הדתי.

אז נכון שכיבסנו את השפה ולא וכבר לא קוראים לאילו שבחרו בשינוי- "כופרים" או "חילונים" חס וחלילה, הם דתלש"ים, דתיים אבל לשעבר. שוו בנפשכם שלאישה שעשתה דיאטה ורזתה בגדול היינו קוראים שמנה לשעבר. הכינוי מסביר את הקושי של הציבור הדתי להתמודד עם המצב, להסתכל לו בלבן של העיניים ולומר שהילד עזב את הדת, הוא לא לשעבר הוא ממש בהווה-חילוני גאה ומאושר.

החברה הדתית מתחבטת בשאלה ה"למה", למה הם חוזרים בשאלה? התשובה השגרתית היא החינוך. החינוך לא מספיק טוב. הכוונה בלא טוב, ללא מספיק מחמיר מבחינה הלכתית. לדידם המשוואה פשוטה, ההחמרה תציל מרעייה בשדות זרים.

לדעתי ניתן להסתכל על המשוואה מזוויות שונה. עובדה ידועה

היא שבכל גיל אנחנו זקוקים לחיזוקים חיוביים, לחום ולאהבה. לזה שיגיד לנו שאנחנו לא רק בסדר, שאנחנו מצוינים. בגיל צעיר זה מובן מאליו. ההורים, הגן ובית הספר משתדלים לחזק ולהחמיא ולהעניק תחושת הצלחה. החמיאו לנו כשצבענו יפה, קיבלנו פרסים על קריאה רהוטה. לאילו מאיתנו שנולדו למשפחה שומרת מצוות נוסף עוד רובד נפלא ומיוחד, קיום המצוות. כבר בתור ילדים צעירים היהדות משרה חמימות. קיום מצוות רבות מלווה בתחושת נעימות.

הילד הדתי מרגיש בבית בתוך היהדות. הדת שזורה בשירים ריקודים וטקסים משפחתיים, זהו הרובד אותו אנו מעצימים בחינוך. קיום המצוות מספק רובד חיים נוסף שדרכו ילדים צוברים מחמאות ופרסים. נדיר למצוא ילד בן 4 שלא אוהב להיות דתי. אולם אין להתווכח עם הסטטיסטיקה שעשרים אחוז מהילדים האלו גדלים להיות דתלש"ים.

כשמתבוננים על התהליך ניתן למצוא הקבלה בין השינוי בהתייחסות לדת לבין התמרדות הנוער. כשהילדים גדלים הנטייה החינוכית היא שצריך להוסיף להם עוד ועוד איסורים וגדרים, כמות החיזוקים חיוביים יורדת ומולה יש גאות באיסורים וחרמות - עליית מדרגה הלכתית. להתפלל כל יום חשוב? בטח חשוב, יופי עכשיו נתפלל במניין, נשיר קצת פחות, נמלמל הרבה יותר. סיימנו מעריב יללה נתקדם לדף יומי, הלכה יומית. נוסיף שיעורים, קריאת תהילים לבד וביחד. שתיים עשרה שעות גמרא בשבוע? יש, ארבע שעות פרשת שבוע? יש, יום לימודים שנגמר בשבע בערב ולאחריו סדר ערב, וליתר ביטחון נוסיף גם משמר ביום חמישי, בודאי שיש.

יש כאלו שהסגנון מתאים להם והם מתחזקים ופורחים בתוך עבודת ה'.

אבל מה אם אילו שלא מסתדרים. אילו שחשובה להם הרוח לא פחות מהתוכן ולפעמים אפילו יותר. כן, יש גם דתיים פציפיסטים הם רוצים להיות דתיים בלי להתגייס לצבא ה' ולשרת עשרים וארבע שעות ביממה. הם מאוד אוהבים את הקב"ה אבל הם מפרשים את האהבה שלהם אחרת. הם מסתובבים במערכת ומחפשים משהו שיגיד להם שגם זה בסדר, שונה אבל יפה. ברוב המקרים הם יגלו שהמערכת אינה סובלנית, יש רק אמת אחת, וזו לא האמת שלהם. ניסיון לישר קו עם המערכת יוצר ריחוק בין הלב לבין המעשים, ולא תמיד אחרי המעשים נמשכים הלבבות. ישנם מצבים בהם הריחוק הופך לניכור חברתי ובסוף לנטישה מוחלטת.

וכך כמו נבואה שמגשימה את עצמה, בתנועה סיבובית, מהרצון לשמור על ההון האנושי, מצד אחד נוצרת עזיבה. ומנגד "וורקוהוליקים" של קיום מצוות. כדאי לזכור שכמו שלא כולם מתאימים לעבוד בסטרט-אפ כך לא כולם מסתגלים למרוץ המצוות. בתהליך זה המילה הטובה החליפה את מקומה עם המילה המדרבנת. עובדתית חלקים מאיתנו זה דירבן ללכת למקום אחר. שקט יותר, מקבל. מקום שבו אפשר ומותר להרגיש טוב.

כדאי שהממונים על מערכת החינוך הדתית יתנו את הדעת על סוגיה זו ויתנו מענה חינוכי תחת המטריה של החינוך הדתי לנשירה של הנוער מהדת. ואם אפשר בבקשה אז חינוך תורני אמיתי, חינוך שלא רק אומר ששבעים פנים לתורה ומקבל רק את הפנים שהוא רואה בראי, אלא חינוך שמקבל את ששים ותשע הפנים האחרות של התורה. חינוך שמבין שהמחלוקות מהגמרא, בגרסתם העכשווית נמצאות בינינו ואנו מחויבים לדו – שיח תורני אמיתי ולא שיפוטי וזאת על מנת לשמור על היקר לנו מכל בבית, הילדים.