אגדות וסיפורים

גיבור "אבק הזמן", סרטו החדש של תיאו אנגלופולוס שמוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים, הוא במאי קולנוע המוזכר רק באות הראשונה של שמו, א', היוצא לעשות סרט על הוריו. במקביל, נעלמת בתו בברלין, ו-א' (בגילומו של ווילם דפו) יוצא לחיפוש כפול – בעקבות ההיסטוריה ואחר העתיד.

זהו הפרק השני בטרילוגיה שראשיתה ב"אחו הבוכה" מ-2004, וסוקרת את תולדות יוון במאה ה-20 דרך סיפורם של זוג נאהבים שההיסטוריה סוחפת אותם בין גליהּ. הסרט הנוכחי נפתח כאשר אמו של הבמאי (אירן ז'קוב), גיבורת הסרט ההוא, היא פליטה באוזבקיסטן, שמגורשת לסיביר שם היא פוגשת ומתאהבת בפליט יהודי-גרמני (ברונו גנץ). במקביל, אנו עוקבים אחר ניסיונותיו של ספירוס, בעלה (מישל פיקולי), שנמלט לארצות הברית להתאחד מחדש עם אהובתו.

"הפרק הראשון מספר על ההיסטוריה של מדינה מסוימת, יוון", אומר אנגלופולוס, מגדולי יוצרי הסרטים בעולם מזה ארבעה עשורים, בראיון שנערך במהלך ביקורו הקצר בפסטיבל. “בסרט הזה אני כבר מתייחס לאירועים הגדולים שהתרחשו בעולם, במהלך המאה ה-20. במיוחד אלה שהטביעו חותם על מצפונם של אנשים רגישים. במאה ה-20, כל מה שנולד כתקווה הפך לאכזבה".

ווילם דפו ב"אבק הזמן". הקשר נולד בפסטיבל חיפה 

ואכן, אם "האחו הבוכה" דן במקומו של האדם בתוך ההיסטוריה ובסוגיות של מסע והגירה, תמות קבועות בקולנוע של אנגלופולוס (“מבטו של אודיסיאוס", “נוף בערפל"), סרטו החדש הוא למעשה הרהור על היכולת לייצג היסטוריה, וליתר דיוק – העדרה.

אין זה מקרה, לפיכך, שגיבורו הוא במאי שמדמיין את הסרט שהוא עתיד לצלם. הדמויות כאן נעות, בין היתר, בין ברלין, רומא וטורונטו, כשברקע האירועים ההיסטוריים הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (מלחמת וייטנם, נפילת חומת ברלין). כולם נפגשים, מקץ 50 שנה, במפנה המילניום.

את מסען של דמויותיו במרחב ובזמן, בהיסטוריה, מתעד אנגלופולוס על פי רוב ב-Traveling Shots מהורהרים, ארוכים ומעוררי השתאות. הפעם, כך נדמה, סימן ההיכר הזה של יצירתו בולט פחות. "זה כמו שישנם סופרים שכותבים במשפטים ארוכים, ואחרים שמתנסחים במשפטים קצרים", הוא אומר. “הפעם באמת הסיפור יותר ישיר, הזמן יותר עצבני, יותר מרוכז. אבל זה לא היה מתוכנן".

זו גם הפעם הראשונה בסרטיך, שעוסקים בנדודים וב"היות לא במקום" (Displacement), שאתה נדרש לדמותו המייצגת של היהודי.

"היהודי בסרט מייצג עבורי את הפרט שהאמין באפשרות לשנות את העולם, אך כגודל התקווה כך גודל האכזבה. בגלל זה הוא נהרס. הדמות שלו מבוססת על איש אמיתי – איש שמאל יווני, אידאליסט, שישב בבית סוהר. זה אדם שהטביע את חותמו על החיים הפוליטיים ביוון, אבל האכזבה הרסה אותו והוא הביא את עצמו להתאבדות איטית. אך דרך הדמות הזו אני מביא גם את הנושא של השואה, שהיא חלק מהסיפור של המאה ה-20".

מחפשים במה להאמין

כמו בכל סרטיו, גם "אבק הזמן" כולל כמה דימויים מדהימים שמדגישים את עיסוקיו בהיסטוריה ובהגירה – קהל רב שניצב דומם בכיכר העיר בטשקנט ומאזין לידיעה על מותו של סטלין; קבוצת אסירים בסיביר שנעה באיטיות במעלה גרם מדרגות; או אולם שבו פזורים אינספור מקלטי טלוויזיה מרוסקים.

"זה מייצג את תחושת האכזבה שחש היום הנוער ברחבי אירופה - ביוון, באיטליה, צרפת ואנגליה", מתייחס אנגלופולוס לדימוי האחרון. “הטלוויזיה מייצגת את השקר, הקלות, את המילים שאין להן משמעות. צעירים יצאו לרחובות מפני שהאופק סגור, חסום, והם ניצבים מולו כמו בחדר המתנה, כאשר כל שעה יוצא מישהו, אומר 'המתינו', ואז נעלם מאחורי הדלת הסגורה. המקלטים השבורים הם תוצאה וסימן של אותו כעס שאומר 'תנו לנו משהו שאפשר להאמין בו'”.

אנגלופולוס בירושלים. גדל על המיתוסים (צילום: ניר שאנני)

המסע בסרטיו של אנגלופולוס מהדהד את המיתוס של אדיפוס – השאיפה להתאחד עם האב (“נוף בערפל") או להגיע אל נקודת הבראשית (“מבטו של אודיסיאוס"). המסע חושף את מהותה של המאה ה-20 – מאה של הגירה, עקירה, פליטות המונית, מלחמות, קטסטרופות ותמורות פוליטיות קיצוניות.

הבמאי, גיבור "אבק הזמן", יוצא לחיפוש כפול, אחר בתו ואמו (ז'קוב בסרט נראית כמעט כמו בת זוגו של דפו, על אף שדמותה צולחת חמישים שנה), ששתיהן קרויות הלני (יוון). “ביוון, אנחנו גדלים על מיתוסים", מסביר אנגלופולוס. “בעבורנו זה לא רק ההיבט הפרוידיאני. לכן, הסיפור האדיפאלי שב וחוזר בסרטים שלי".

גיבורי "מבטו של אודיסיאוס" ו"אבק הזמן" הם במאים, ואת שניהם מגלמים שחקנים אמריקנים (הארווי קייטל ו-ווילם דפו, בהתאמה).

"הייתי בפסטיבל חיפה כדי להציג את 'האחו' ולקבל פרס מפעל חיים, ואז הבחנתי במישהו שמתבונן בי. אמרו לי שזה ווילם דפו, שגם הוא קיבל פרס באותו פסטיבל. הציגו בינינו, והוא סיפר לי שראה את 'מבטו של אודיסיאוס' ומאוד העריך את הסרט. היתה לי אז תחושה שהוא רומז שהוא היה רוצה לעבוד איתי. לימים, התחלתי לכתוב את 'אבק הזמן' ובדיוק שודר בטלוויזיה

סרט בכיכובו, ואז חשבתי, 'למה לא, בעצם?' חוץ מזה שמדובר באיש סימפטי מאוד, שעבד עם וים ונדרס ולארס פון טרייר ומאוד אוהב קולנוע אירופאי".

באופן מפתיע, סרטו הבא של אנגלופולוס לא יהיה הפרק החותם של הטרילוגיה (ששמו המתוכנן הוא "מחר"). “הסרט הבא שלי יצולם בשחור-לבן, כמו סרטי הראשון ('השחזור'). אני מחפש לחדש את התמימות של הסרט ההוא. כרגע מה שיש לי בראש זה דימוי שחוזר וחוזר. אני רוצה להתעמק בו".