רכילות לא עסיסית
האלבום החדש של "גוסיפ" מוכיח שגם מפיק גאון כמו ריק רובין לא יכול להוציא מסולנית מוחצנת ופרובוקטיבית כמו בת' דיטו תוצר מוזיקלי משמעותי. שרון מולדאבי מנסה להבין מה התפקשש
המפיק המוזיקלי ריק רובין והסולנית בת' דיטו ושני שותפיה ללהקת "גוסיפ", הגיעו ל-"Music for Men", אלבומם הרביעי, מעולמות כה שונים ומבטיחים, עד שפוטנציאל המימוש נדמה כאינסופי: הוא - צמח מהחוף המזרחי ונחשב לאחד ממפיקי הרוק הבכירים באמריקה ב-20 השנים האחרונות, ולאחרונה מתמחה בעיקר בהחייאת קריירות של אמנים ותיקים. הם - הגיחו לפני 10 שנים מהחוף המערבי, כבשו את בריטניה והפכו לאחד השמות המדוברים ברוק בעשור הנוכחי.
"גוסיפ". רוק בסיסי הדוק, רזה, סקסי וחריף (צילום: Lee Bloomfield)
הוא חולל את המהפכה המוזיקלית הראשונה שלו כשהם, למעשה הסולנית שלהם, היתה בת חמש. והוא - החתים אותם לחברת התקליטים לה הוא מייעץ, והחליט שיהיו להרכב העולה הראשון מזה שנים, אותו גם יפיק בכבודו ובעצמו באולפן.
הרשימה הבאה, קשה להאמין, היא דווקא של לקוחות שנמנו בין הפרויקטים הפחות בולטים ומהפכניים שנקשרו בשמו של רובין: פאבליק אנמי ולוסינדה וויליאמס, סיסטם אוף א דאון ונוסראט פאטה עלי חאן, ניין אינץ' ניילז וג'יי זי, שאקירה והדיקסי צ'יקס, רייג' אגיינסט דה מאשין ולינקין פארק.
ומה גרם למגזין "טיים" לבחור במפיק בן ה-46 בין 100 האנשים המשפיעים בעולם? רובין שינה את המוזיקה הפופולרית באלבומים שהפיק באמצע שנות השמונים לאל.אל קול ג'יי, ראן די.אם.סי, והביסטי בויז. הוא חיבר לראפרים בחברת דף ג'אם, שהקים עם עסקן ההיפ-הופ המוביל ראסל סימונס, את הטעם והחושים המטאליים שלו. הוא ציוות את סטיבן טיילר וג'ו פרי לראן די.אם.סי בחידוש ל-Walk This Way של אירוסמית', וכשהנחית את הבכורה של הביסטי בויז, חיתן סופית את ההיפ-הופ השחור עם ילדי הפרברים הלבנים של העולם.
לעשות ג'וני קאש
כשעזב את דף ג'אם להקמת "אמריקן רקורדינגז", התמחה בעיקר באהבות חדשות מתשוקתו הישנה למטאל כמו סלייר ודאנזיג. ב-1991 הפיק את רב המכר הגדול שלו, שהדגים את האסטתיקה הרובינית הייחודית, "Blood Sugar Sex Magik" של הרד הוט צ'ילי פפרז. להבדיל מרוב בני דורו שנשענים על טכנולוגיה, שימושים מרביים בשלל ערוצי הקלטה ואפשרויות העריכה הדיגיטליות, רובין מקפיד ומחמיר במלאכת כתיבת השירים הקודמת להקלטות.
רובין. גאון אבל לא קוסם (צילום: רויטרס)
והוא חסיד נאמן וכמעט אחרון בימינו לצליל היבש שמקדש תיעוד אמין של ביצועים נגינתיים ומושרים: כמעט ללא מניפולציות אולפניות מייפות או מאוחרות, וכמעט ללא הסתייעות בשפע האפשרויות הבלתי מוגבלות שמציעה הטכנולוגיה. רובין המשיך לעבוד עם הפפרז, ואחרי הפקות למיק ג'אגר, דונובן וטום פטי, העדיף את חברת אמנים ותיקים.
עיקר תהילתו המאוחרת הגיעה מסדרת אלבומי מופת שהפיק לג'וני קאש, עד למות האייקון האמריקני. הם החזירו לקאש את נוכחותו, אונו וסמכותיותו, והאירו מחדש שירים של כותבים כמו טרנט רזנור, ניק קייב ומרטין גור. בשנים האחרונות רובין "עשה ג'וני קאש" גם לניל דיאמונד. ואז, כרבים אחרים נדלק על מי שב-2007 הופיעה עירומה בשער שבועון ה"NME" הבריטי כ"האישה הסקסית של השנה", שנה אחרי שנבחרה שם ל"הדמות הכי קולית ברוק".
הרבה רעש, מעט מוזיקה
בת' דיטו (28) היא בעיקר כוכבת מגזינים ותקשורת. היא קוראת לעצמה פאנקיסטית בגישה, למרות שהיא עושה פופ-רוק די מתוק ושמרני. היא חופשיה וגאה במידות גופה ובהעדפותיה המיניות, וחוץ מהגישה הבריאה והמלבבת לחיים היא מיטיבה לשיר. את "Standing in the Way of Control", להיטה הגדול מ-2006, כתבה במחאה על החוק הפדרלי שאסר על מדינות ארצות הברית לאשר נישואים בין בני אותו המין.
דיטו. טובה בלדבר (צילום: גטי אימג')
דיטו יודעת להופיע ולהצטלם ויודעת לדבר. במה שעשתה עד עכשיו בפחות הצטיינות, היה נדמה שרובין יטפל. ככלות הכל, הוא הרי פרש מהפקת האלבום האחרון של יו 2, לדבריהם, משום התעקשותו על כתיבת שירים מסורתית ויסודית. למרבה הצער מסתבר שרובין הקפיד עם בני טיפוחיו החדשים פחות מאשר עם הרביעיה האירית.
"Music for Men" הוא אכן הקלטה נהדרת של מתופפת וגיטריסט מעולים שמנגנים רוק בסיסי הדוק, רזה, סקסי וחריף עם קמצוץ תוספות סינתים בטוב טעם. אבל אין בו שום לחן או מילים ששווה לקחת כצידה לחיים. דיטו אמנם מצטטת מ-"I Heard It Through the Grapevine" ומ-"I was Made for Loving You" של קיס, אבל אחרי עשר שנות פעילות וארבעה אלבומים, עוד לא כתבה את השיר של החיים שלה.
האלבום הזה שיצא לפני חודש כראשון שלהם בחברה גדולה, בינתיים רק
בבריטניה, לא הותיר שום רושם ועורר פחות הד בתקשורת מקו האופנה החדש שעיצבה והשיקה דיטו. חבל שרובין לא הוציא ממפגשו הראשון עם להקה צעירה בעשור הנוכחי חומרים יותר בשרניים.
אבל כנראה שגם מפיק נשגב אינו יכול לקעקע אחת מהאמיתות היותר ותיקות בפופ: יש אמנים כדיטו, שקיומם כחיות תקשורתיות מלהיב, מסקרן, רענן ומסעיר הרבה יותר מביצועיהם המוזיקליים. הם מתמקמים בתקשורת ההמונים ביותר טבעיות מאשר באוזניים, בדיוק כפי שיש אמנים שכישרונם המוזיקלי הגדול אינו מספיק להפיכתם לסחורות תקשורתיות לוהטות. הגוסיפ נשארים בינתיים שייכים לקבוצה הראשונה, וכנראה שרובין ימשיך לעבוד בעיקר עם אמני הקבוצה השניה.
