תוכנית הנשק הגרעיני המעודכנת של איראן

כמעט כל שרותי המודיעין הנחשבים במערב מעריכים, כי אם ההנהגה האיראנית היתה מחליטה ללכת במסלול הישיר והמהיר לפצצה, היא היתה יכולה לערוך פיצוץ-ניסוי של מתקן גרעיני כבר בתחילת שנת 2010.

אבל הלחץ הבינלאומי ושיקולים טכניים-צבאיים הביאו את האייתוללות, כבר לפני שנה, לאמץ אסטרטגית פיתוח איטית ומתוחכמת יותר; אסטרטגיית שני השלבים: בשלב הראשון, הנוכחי, הם צוברים כמות גדולה של אורניום ברמת העשרה נמוכה - 3.5 - 4 אחוזים - ובמקביל בונים מערכים גדולים של אלפי צנטריפוגות מודרניות, שיכולות להעשיר בבת אחת כמויות גדולות של אורניום.

בשלב זה, איראן אינה מפרה, לכאורה, את כללי האמנה למניעת תפוצה של נשק גרעיני. אורניום ברמת העשרה נמוכה משמש כדלק בכורים לייצור חשמל ואי אפשר לייצר ממנו פצצה גרעינית, מבלי להעשירו לרמה גבוהה. לכן ראש הסוכנות הבין לאומית לאנרגיה גרעינית של האו"ם (סבא"א), שפקחיו רואים את צבירת האורניום בדרגה נמוכה, אינו יכול לדווח במפורש למועצת הביטחון כי טהרן חותרת לנשק גרעיני. הוא יכול, לכל היותר לומר שהוא חושד, אך לא להוכיח; מה שנותן לרוסיה וסין תירוץ מצוין למנוע הטלת סנקציות חריפות על איראן.

השלב השני בתוכנית הגרעין האיראנית הוא הקריטי. בשלב זה ייקחו האיראנים את הכמות הגדולה של האורניום המועשר בדרגה נמוכה שצברו, יזינו אותה למערכי הצנטריפוגות הענקיים והמודרניים שהקימו בשלב הראשון, ובתוך כמה חודשים תהייה בידם כמות של אורניום מועשר בדרגה גבוהה - 90 אחוז - המספיקה לייצור לפחות ארבע ראשי נפץ גרעיניים בעוצמת הרס של 20-40 קילוטון ט.נ.ט. - שתיים לניסוי ושתיים לשימוש מבצעי. 

את הנשק עצמו, כלומר את הפצצה או ראש הקרב הגרעיני להתקנה על טיל, יכולה איראן לייצר כבר היום; על פי תוכניות שמכרו לה מדען הגרעין הפקיסטני, עבד אל קדיר חאן, ואולי אף צפון קוריאה.

בשלב הזה איראן כבר לא תוכל להסתיר, ואולי גם לא תרצה להסתיר, שהיא מייצרת נשק גרעיני. ראשי הקרב הגרעיניים שהיא תייצר במהירות ישמשו אותה לא רק כדי להפגין את עוצמתה, לאכוף את ההגמוניה שלה במזרח התיכון וכדי לתת חסות לארגוני הטרור הפועלים בחסותה, אלא גם כדי להרתיע מדינות בעולם, בעיקר מדינות המפרץ הערביות וגם באירופה ואסיה מביצוע הסנקציות שיוטלו עליה.

זה התרחיש שסביר שיקרה אם יכשל "הדיאלוג" הדיפלומטי שהממשל האמריקני מקווה לפתוח בו עם המשטר באיראן בקרוב. עם זאת, מעריכים בישראל ובארצות-הברית, גם אם יכשל הדיאלוג, ניתן יהיה לעצור את המרוץ האיראני לפצצה באמצעות הטלת סנקציות כלכליות חמורות.

הסנקציה היחידה שבאמת מפחידה כעת את האיראנים הוא אמברגו על יבוא תזקיקי נפט. איראן, יצואנית הנפט הגולמי מהגדולות בעולם, מייבאת כיום יותר מ-40% אחוז מתצרוכת הדלקים, שמני הסיכה וחומרי הגלם לתעשיית הפלסטיק והסיבים שלה. יש למצב מוזר זה סיבות היסטוריות, אבל זו עובדה שהופכת את איראן כיום לפגיעה מאוד לסנקציות - בהנחה לא כל כך סבירה שרוסיה וסין ישתפו פעולה עם המערב ויסכימו להטיל סנקציות כאלה.

אולם בעוד כמה שנים המצב יהיה שונה. לא רק מפני שאיראן תוכל לאיים במלחמה, כולל שימוש בנשק גרעיני, על מי שיאכוף עליה אמברגו, אלא גם מפני שההנהגה בטהרן עושה כעת מאמץ אדיר לבנות מהר מערך זיקוק נפט בשטחה ומשקיעה מיליארדי דולרים בהקמת מספר קומפלקסים פטרוכימיים במקביל. לכן גם "חלון ההזדמנות" להטיל סנקציות אפקטיביות על איראן הוא מוגבל בזמן.

זו סיבה נוספת שבגללה ההנהגה האיראנית נוקטת באסטרטגיית השלבים,

שמאפשרת לה למשוך זמן. אך לא הכל אבוד. בשנתיים-שלוש, או עד 2014 לפי הערכת ראש המוסד, מאיר דגן - שיידרשו לאיראן כדי להשלים את השלב הנוכחי בתוכנית הגרעין - יכולות להיות התפתחויות בזירת פנים-פוליטית.

ההתקוממות שדוכאה בחודש שעבר לא דעכה לגמרי והיא עשויה להביא בטווח הארוך יותר לשינוי המשטר באיראן או להכריח את המשטר הנוכחי להתגמש. בשני המקרים יש סיכוי טוב שתוכנית הגרעין הצבאית האיראנית תוקפא או תבוטל כליל. היטיב לתאר זאת פרופ' דוד מנשרי, ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב, שכתב במאמר: "שתי רכבות יצאו מהטרמינל באיראן: האחת נושאת את בשורת השינוי החברתי-פוליטי, האחרת את בשורת הגרעין". השאלה הגורלית היא איזו רכבת תגיע ראשונה ליעדה הסופי.