גירוש הזרים: לא להסתפק בבושה

מי יכול לישון בשקט אל מול תמונות ילדי העובדים הזרים העומדים להיות מגורשים מהארץ? מי יכול לאבד את הבושה כלפי עברו שלו, כלפי הילד היהודי שגורש מארצו לפני שהפך ישראלי? אבל דווקא מי שרוצה לעשות מעשה, ולא להסתפק בבושה, כדאי שייקח ברצינות את הקולות המגיעים מתושבי ערד. וגם את הקולות המגיעים מעיריית תל-אביב.

מדובר בשתי קבוצות שונות. הפליטים וילדיהם, מוגנים בפני גירוש מהארץ על פי אמנה בינלאומית שישראל מקיימת אותה. אבל עד כה הם נדרשו לעזוב את תל-אביב ולעבור צפונה לחדרה ודרומה לגדרה. לגבי העובדים הזרים – מדובר באלה מהם שאיבדו את רשיון העבודה שלהם. עד כה נהגו לגרש גברים כאלה, אבל לא ילדים ואמותיהם. כעת גם אותם מאיימים לגרש.

אלה מתושבי ערד שאומרים לפליטים "אתם לא יהודים", דומים לתושבי שוויץ שאמרו ליהודים "אתם לא שוויצרים". כלפיהם אני מרגיש רק בחילה. אבל לא כולם כאלה. שמעתי וקראתי תושבים שאומרים, "אנחנו מוכנים לקבל חלק מהפליטים, אבל למה להטיל את העול כולו על עיר ענייה במיוחד"? אלה אינם גזענים. להיפך. הם שואלים אותנו, הישראלים האחרים, האם אנחנו לא נוהגים כגזענים מתחסדים. כשאנו מרחיקים מעצמנו אל ערד הרחוקה, את המצווה של הצלת פליטים, ואת העבודה הקשה שצריך להשקיע בה.

כאשר מדינה קולטת פליטים, וגם כאשר היא מזמינה אליה עובדים זרים, היא לא יכולה להתנער מהאחריות למינימום של תנאי מחיה בשבילם. אי אפשר להכניס אורח או עובד, ואחר כך לזרוק אותו לרחוב. גם בלי להביט בספרי חוקים ובאמנות בינלאומיות, ידוע שאורח זכאי לכמה דברים פשוטים: מיטה נקיה, שלוש ארוחות, מקלחת, רופא, מורה לילדיו, וייעוץ משפטי כדי שלא יתעללו בו. זה לא בשמיים. תקציב של הרבה עיריות בארץ יכול לעמוד בכך.

יש בישראל לפחות עירייה אחת (אין לי אינפורמציה על אחרות) שעשתה לא מעט. תל-אביב פתחה בפני ילדי הפליטים והעובדים הזרים בתי הספר הגנים, המעונות ומרפאות טיפת חלב. בהעדר ביטוח בריאות לפליטים (והכנסת צריכה להעניק להם ביטוח), עודדה העירייה הקלות משמעותיות בקופות החולים, וסייעה לכמה מרפאות של רופאים מתנדבים. גם בתחום הדיור היא סייעה, ובמקרים קשים של קטינים ללא הורים, היא אף מימנה אותו. מרכזים של עובדים סוציאליים ויועצים משפטיים, נפתחו או קיבלו תמיכה. אם מבקשים לדווח בהגינות על מצב הפליטים והעובדים הזרים בעיר, כדאי לזכור את שמה של יעל דיין, האחראית על הנושא מטעם העירייה.

מדינה שקולטת פליטים, רשאית על פי דין ועל פי לב, לומר להם איפה תקלוט אותם. מה שהיא לא רשאית הוא לזרוק אותם ממקום שבו יש תנאי קליטה מינימאליים, אל מקומות שאין בהם כלום: לא מיטה ולא ארוחה ולא רופא. רון חולדאי, ייאמר לשבחו, יצא בגלוי נגד גירוש הילדים, אבל לא נגד מבצע גדרה-חדרה. הוא היה קונה את עולמו אילו היה מוסיף ואומר: "עזרתי לפליטים יותר מאחרים ואמשיך לעזור. לכן מותר לי לבקש שגם עיריות אחרות יישאו בנטל. אבל אסכים שפליט יועלה על רכב רק אחרי שווידאתי שעירייה אחרת מחכה לו עם תשתיות עזרה". בינתיים הוא לא אמר זאת.

ואם עירייה אחרת, למה להטיל את העול על אלה שממילא קשה להן? יש לנו גם את חיפה, הרצליה, הוד השרון, עומר. יעשו החזקים את חלקם, ואז אפשר יהיה לבקש גם מהחלשים בערד לעשות כן. משרד הפנים הקים משטרה כדי לגרש פליטים מתל-אביב. אילו במקום זה הקים קרוואנים ומרפאות באזורים החזקים של ישראל, היה מתנהג בחוכמה במקום באלימות.

באשר לילדי העובדים הזרים, כאן החוק הוא חוק סדום, והמקום להיאבק בו הוא הכנסת. אבל יהודים זוכרים היטב לא רק את אותן 70 מדינות שמהן גורשו ילדים מבלי שאיש מחה. הם גם זוכרים את בולגריה, שממנה לא גורשו ילדים, כיוון שאנשי ציבור רבים קמו ומחו.

להתערבות נשיאותית נדירה של פרס למנוע את גירוש הילדים, והחלטתו של השר ישי להשהות את הפעלת נוהל גדרה-חדרה, יש משמעות פשוטה וברורה: לחץ ציבורי עוצר תהליכים, ועוד לחץ ציבורי יבטל תהליכים. שר החינוך כבר מחה. השר ברוורמן כבר מחה. חולדאי, כאמור, כבר מחה. עוד עשרה שרים שימחו כמוהם, עוד עשרה ראשי עיריות, עוד עשרה רבנים – ויש סיכוי שממשלת מדינת היהודים תיזכר בעבר היהודי ותבטל את תוכנית את הגירוש.

פרופ' נסים קלדרון, מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון