ציירי לי מילה

אחד החלומות שלי הוא לערוך אנתולוגיה שתיקרא "ספרות מחוץ לספרות". יהיו שם הגאון שכותב על קירות בתל-אביב את הגרפיטי Know Hope; פרוטוקול הקרב שחרוט על אנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע; היומן הפרטי שקוראת נועה בת ה-17 בסרט של יצחק (צפל) ישורון; השיחה העקשנית שמנהל דוד פרלוב עם מזריע-בקר בסרט "ביבה", כדי לחלץ ממנו שורה אחת של שיר ביידיש שהוא בקושי זוכר.

עוד יהיו שם הנאום של משה דיין על קברו של רועי רוטברג; הנאום שנאם צ'רלי ביטון בכנסת כשפניו אל הקיר; השיר "אף אחד לא יודע" של מאיר אריאל, והתרגומים של מיכה שטרית לשירי ולדימיר ויסוצקי, והדרך שבה שמר בהם על העברית- הרוסית השבורה של ארקדי דוכין.

מתוך הספר. טקסטים מתערבבים בציורים וההיפך

המשותף לכל הטקסטים האלה הוא שהם לא הודפסו בספרים, ונכתבו או נאמרו מתוך כוונה ברורה שלא להישמע "ספרותיים". יש בהם מודעות חזקה לכך שכל ספרות מייצרת גבול – שנמצא בתנועה, וגם במחלוקת, אבל לא נמחק. זה הגבול בין התבטאות שממוקמת על ידי רוב הקוראים בתוך השדה הספרותי לבין התבטאות שממוקמת מחוץ לו. אילו  הטקסטים האלה היו נשמעים "ספרות" – זה היה מפריע לעוצמה וגם ליופי שבהם.

יומן צבאי עושה הכל כדי שלא להיות "ספרות", וכך גם כתובת גרפיטי טובה. הפרדוכס הוא שהספרות רעבה מאוד לכל מילה בלתי-ספרותית, ורעבה לפרדוכסים בכלל, ובשעותיה הטובות היא נהנית לבלוע אל תוך הספרות את מה שנכתב כאנטי-ספרות.

ציירים ישראלים רבים צריכים להיכלל באנתולוגיה של "הספרות שמחוץ לספרות". "העיניים של המדינה" של מיכל נאמן ו"שלום חייל" של משה גרשוני הן מילים שמספרות את סיפורו של הציור בישראל, לא פחות מאשר מספרים אותו דימויים ויזואליים כמו רשתות הקווים של קופפרמן, או שירבוטי העיפרון של רפי לביא. אבל גם בין ציירים יש הכותבים בשיטתיות בתוך ציוריהם, כמו למשל יאיר גרבוז ותמר גטר. 

גרפיטי. לא נועד לספרות ובזה כוחו (צילום: רויטרס)

פעם הלכתי לראות ציור קיר גדול של תמר גטר בתערוכה "תל-אביב בעקבות הבאוהאוס", בבניין "הארץ" הישן ברחוב מזא"ה בתל-אביב. הציור היה בנוי מכמה יחידות ואחת היחידות היתה סיפור. הוא היה כתוב על הקיר בגיר ובכתב יד. צלצלתי לגטר והצעתי לה להדפיס את הסיפור בכתב עת שערכתי אז. היא הסכימה בתנאי שנצלם תצלומים רבים של ציור הקיר כולו. "אני ציירת" היא אמרה, "לסיפור שלי יש משמעות רק בתוך הציור, לא בנפרד".

לא היה לנו כסף לפרויקט צילומי כזה. אחר כך נודע לי שציור הקיר כולו, כולל הסיפור, נמחק בסיום התערוכה, על פי דרישתה של גטר. כך היא עושה תמיד. היא רוצה ליצור ציורי קיר מתכלים, ולספר סיפורים מתכלים. גם המחיקה של הסיפור בסיום התערוכה מציבה אותו מחוץ לשדה הספרותי, שכן המילה הכתובה קשורה בקשר הדוק בתשוקה האנושית לשמר, להנציח, להתגבר על הזמניות של החיים. ואילו גטר רוצה במילה כתובה שיש לה זמן-חיים קצוב, מילה שמתה כמו בני אדם.

די להתכלות

עכשיו, כאשר מוציאה גטר ספר תצלומים של עבודות הקיר שלה, בשם "תמר גטר", היא ממתנת את השאיפה לאמנות מתכלה. היא משמרת אם לא את עבודות הקיר עצמן, אז לפחות את הצילומים שלהן. וגם את הסיפורים הכתובים בתוכם.

הספר קשה להשגה וקשה לקריאה. הוא יקר, כבד, לא נוח ורוב חנויות הספרים לא מחזיקות אותו. בנוסף, הוא ערוך בצורה מוזרה - העמודים ממוספרים בדרך מבלבלת, ואין עקביות במעברים מאנגלית לעברית. אבל יש בספר הזה אוצרות ויזואליים רבים, וגם כמה אוצרות של ספרות-שמחוץ-לספרות.

"אהובי, רצית את הסיפור, הנה הוא" - במלים האלה מתחיל אחד הסיפורים. ומיד אנחנו יודעים שגטר מספרת מתוך תשוקה, ולכן היא מספרת טבעית, לא מאולצת ולוהטת. היא יודעת שהתשוקה לספר סיפורים, ולשמוע סיפורים, מושרשת בנו כמו התשוקה לאכול ולישון ולצחוק. אבל כל מי שראה אפילו ציור אחד של גטר יודע שהמילה "לוהטת" היא מילה מוסתרת מאוד.

הציורים מלאים בשרטוטים ארכיטקטוניים. יש בהם דימויים מוכרים מן התרבות (כמו המעגל המושלם), מן ההיסטוריה של הציור (כמו דמות הצלוב), מן העיתונים (כמו השעון שחדר אל גופה של אישה באוטובוס שפוצץ על ידי מחבל בירושלים). כל הדימויים האלה עוברים עיבוד, אבל זה לא עיבוד שבא לבטא התפרצות רגש, אלא בא לבטא מצב תרבותי.

בין סנטימנטליות לאנדי וורהול

יש לגטר חשד גדול שרגשות הופכים בקלות לסנטימנטליות. כמו אנדי וורהול, גטר מציירת בטכניקה שלא מאמינה בקו האקספרסיבי ובצבע האקספרסיבי. כמו וורהול הציורים שלה לא באים להגיד לנו "הרגשתי רע אחרי המלחמה", אלא באים להגיד לנו "יש הרבה בקבוקי קוקה קולה בסביבה", או "יש חצר תל-חי סימטרית בתוך הראש הישראלי המאוד-בלתי-סימטרי".

כמו וורהול, לא מאמינה בקו אקספרסיבי (צילום באדיבות מוזיאון ת"א) 

למה, אם כן, וורהול לא צריך להוסיף סיפורים לציורי הקוקה קולה שלו, ואילו גטר כן צריכה להוסיף לציורי הבאוהאוס שלה? כנראה מכיוון שהיא יודעת היטב שמאחורי וורהול יש מסורת ציורית של דורות, ברובה מסורת של איקונות דתיות; ואילו יהודים כמעט ולא ציירו, ואסרו על עצמם לצייר, והאמינו בכל ליבם שהחשוב ביותר - האלוהים - אין לו דימוי חזותי ואסור שיהיה לו דימוי חזותי.

היא גם יודעת ש"דלות החומר" והזלזול בצורה הנראית לעין (החשודה תמיד כשיטחית) היא אחת המסורות הבריאות ביותר שהיהודי החדש והחילוני בארץ ישראל לקח מן היהודי הישן והדתי. היא גם סתם אוהבת לספר.

אבל מילים וסיפורים, בניגוד לציורים, היו ליהודים בשפע; בעת שאחרים הקיפו את עצמם בציורי האלוהים הצלוב שלהם, ובציורי האמן קצוץ-האוזן שלהם – אנחנו הקפנו את עצמנו באלוהים עשוי ממלים ובחלומות ישראליים עשויים ממילים. לכן יש חיבור פנימי, מהותי, בין התשוקה האישית של גטר לספר, ולא רק לצייר, לבין התשוקה התרבותית המתבטאת בשפע מדהים של ספרים בעברית בכל יום – יהודים וישראלים שמשתוקקים לצייר קודם כל במלים, את עצמם, את חלומותיהם וסיוטיהם.

הערגה לשבור את הספרותיות מופיעה אצל גטר מסיבות דומות לאלה שהניעו את י.ח ברנר  לכתוב ספרות בדויה שהתחזתה לספרות בלתי בדויה (אם להשתמש בהבחנה של מנחם ברינקר), ומסיבות דומות לאלה שהניעו את ס. יזהר  לכתוב את 1,500 העמודים של "ימי צקלג" בלי עלילה, ואת יעקב שבתאי  לכתוב ב"זיכרון דברים" מאה עלילות, אבל מרוסקות זו אל תוך זו.

איך מציירים אוטופיות

ואם גטר צריכה ספרות, למה היא לא כותבת בתוך הציורים שלה "ספרות" אלא "ספרות-שמחוץ-לספרות"? אם היא אוהבת ומכבדת ספרות, למה בוער בה למחוק כל "ספרותיות" מהטקסטים? גטר מציירת אוטופיות חברתיות כמו ערים סוציאליסטיות שניבנו או שתוכננו, ואוטופיות אסתטיות כמו מעגל או סימטריה מושלמים, ואוטופיות של מין שמרומם אותנו מעל המציאות כמו אותה "חמדה שלא היתה כמוה" של דליה רביקוביץ, ואוטופיה של אישיות שמותאמת לקולקטיביות של כל בני האדם עד שאין שום צורך להבדיל ביניהן.

אבל גטר היא גם השכל החד והחריף שיודע שאוטופיות הן טוטאליות, וטוטאליטאריות, וקוטעות איברים כדי שכולנו נתאים ל"מידה הנכונה", ומחליפות בקלות סוציאליזם בביורוקרטיה, ונותנות לעצמן רשות, בשם הטוהר האוטופי, להכאיב, לענות ולכבוש.

אבל גטר לא מתעייפת להגיד שהיא לא ציירת של "החלום ושברו", אלא ציירת של קווי הגבול בין מעגלים מושלמים לבין מעגלים-בערך שמצוירים בעיניים קשורות. מבקרי-אמנות יכתבו איך היא מציירת את קו הגבול שבין האוטופיה לבין הפיכחון. אבל מבקר ספרות יכול להוסיף הערת שוליים שהיא גם כותבת את קו הגבול הזה באמצעות "ספרות-מחוץ לספרות". קיראו את מכתבי האהבה הלוהטים שהיא מצרפת לתוכניות הארכיטקטוניות.

כמו ברנר היא חושדת שיהודים, שלא ציירו הרבה, כתבו הרבה מאוד, ולכן יש להן אלף ואחת מסורות של הונאה

עצמית באמצעות מלים מסודרות, מעוצבות וספרותיות מדי. עם שאסרו עליו לעשות פסל ומסכה בציורים עשה לעצמו אלף פסלים ומסכות במלים.

לכן מכתבי האהבה שלה קופצים מעניין לעניין בלי להשלים כלום, כתובים בעירוב של מינים רבים של עברית ושפות אחרות כדי להיזהר מסיגנון יתר. לכן העלילות שלהם בלולות זו בתוך זו כדי להביך ולהצחיק. לכן הסקס החוגג במכתבים שלה הוא מה שהיה סקס חוגג מהדקאמרון ועד וודסטוק: אוטופיה וקומדיה בעת ובעונה אחת.

אני נהנה, וצוחק, ומתרגש, כשאני קורא את הפרוזה של תמר גטר. אבל גטר לא מאמינה שאפשר או כדאי להנות בלי לחשוב. לי היא גם גורמת לחשוב על הצורך הגדול של מי שחי בתוך יער המילים של הספרות העברית, לברוח מפעם לפעם אל מחוץ ליער, אל ספרות מחוץ לספרות.

תמר גטר, הוצאת הקבוץ המאוחד, 497 עמ'.