תתמכו בספורט אתגרי. הוא הורג דבילים

מכל הדברים הדביליים שהמוח שלנו יכול לגרום לגוף שלנו לעשות, אין פעילות מטומטמת כמו ספורט אתגרי. בסדר, גם פטאנק. אבל אנחנו לא מדברים על זה עכשיו.

אני למשל מפחד מגבהים. אני לא חושב שיש לי פחד גבהים, כל עוד יש בינינו חלון, אבל אין סיכוי שתראו אותי מטפס על איזה מצוק. בהזדמנויות שונות השתעשעתי במחשבה להתעמת עם הפחד שלי באמצעות צניחה חופשית, אלא שבסוף תמיד דבקתי במטרה המקורית שלי לא למות. הבנתי שהחשש שלי מגבהים הוא טבעי; גבהים - תחשבו על זה - יכולים להרוג אותך. אם הייתי בוחר להצטרף לצניחה, ורגעים אחרי הקפיצה מגלה שהמצנח שלי לא נפתח, כל מה שהייתי חושב עליו בשניות האחרונות לפני הסוף זה "אני ממש דביל".

לטורים נוספים של רם גלבוע

• טור זה משמש את לקוחות כל קופות החולים
• הטור הקודם שלי היה יותר טוב
• למה אני מעדיף לא למות
• פצעים וחבורות קלות
• נולד לעשות קצת עם הראש לפי הקצב וזהו
  

אז בתור התחלה, אני לא מוכן יותר לקרוא לספורט מסוכן "אתגרי". אתגר בתחת שלי: גם כשאני קולע כדור נייר לפח מעבר לשולחן זה אתגר. בספורט המסוכן, האתגר הוא שולי. המוות הוא העיקר כאן. אני לא אומר שהשם האמריקאי "אקסטרים ספורט" מדויק לחלוטין, אבל הוא בטח פחות מעצבן מה"אתגרי" שהג'אנקיז המקומיים דוחפים לנו. אני לא אומר שזה לא מאתגר; עובדה, אלה שעוסקים בזה הם חבורה של מאותגרים. וחוץ מזה, ספורט אתגרי כרוך באתגר של לא להיפצע אנושות. לכן השם הכי מדויק שאני מסוגל לחשוב עליו הוא "פעילות גופנית שיכולה לסיים את חייך ללא תכלית", אם כי אני מניח שזה לא יתפוס בוועדת שמות.

אם אתה עדיין לא מת, יש שתי דרכים טובות לזהות שאתה עוסק בענף התאבדותי. הראשונה היא שתי שאלות פשוטות: האם הספורט שאתה עושה מצריך קסדה? ואם כן, האם הקסדה באמת תעזור לך במקרה שמשהו יתחרבש? באופן גורף, אם התשובה לשאלה השנייה היא לא, אתה מעוניין להימנע מהפעילות הזאת. תראו, זה תמיד תופס: טיפוס הרים, צניחה לסוגיה, מלחמה.

אם ענף הספורט שאתה עוסק בו אינו מצריך קסדה בכלל, תמיד תוכל לבדוק כמה אנשים אתה מכיר שעסקו בו ושברו את עצם הבריח. העצם הזאת היא הקנרית במכרה של כל ספורט: מג'ודו ועד מירוצי אופניים, זה תמיד הדבר הראשון שנשבר. כלל האצבע בכל ענף שהוא? אחד זעזוע מוח חמור על כל חמש עצמות בריח שבורות. אבל זה כלל הרבה פחות מדויק כשהאצבע שבורה.

למאותגרים יש היום אפילו ערוץ משלהם שנקרא "ערוץ האקסטרים", ובו הם יכולים להביט באנשים אחרים עוסקים בדילול כדור הארץ לצליליה ההולמים של מוזיקת האוס ולחכות שיורידו להם את הגבס. ואגב מוזיקה גרועה, עוד עניין עם כל הענפים האלה הוא שהם נמאסים יותר מהר משיר של עידן רייכל. קחו למשל את גלישת הגלים, הידועה לשפויים שבינינו כ"סכנת טביעה": החבר'ה האלה נהגו להסתפק בקרש, סקס עם תיירות וחבטת ראש קטלנית בסלעים. אלה ששרדו עד ימינו כבר מתקינים מנועים, רוכבים על שובלי סירות, או קושרים את עצמם לעפיפונים שמניפים אותם 20 מטר באוויר בשילוב מבריק בין שני סוגי טמטום. האתגר במקרה הזה: לא לטבוע בו בזמן שאתה מנסה לא להתרסק על מכונית בכביש החוף.

בכלל, ברגע שהם מגלים פעילות שיכולה להרוג אותם, נדמה שהמאותגרים לא מתייאשים עד שהם מצמצמים לחלוטין את סיכוייהם להישאר בחיים. נניח, הם התחילו בסקי. אחר כך הם הורידו מגלש אחד וקראו לזה סנובורד. בהמשך הם קפצו עם הסנובורד, ואז הם נפלו איתו ממסוק. תסמכו עליהם שהם לא יעצרו עד עץ הסקויה.

עוד מעט הם גם יוסיפו אופניים. לא משנה כמה זה לא קשור, לכל ענף אקסטרים מוסיפים בשלב מסוים אופניים.

אל תבינו אותי לא נכון: ממש לא אכפת לי מה אתם עושים להנאתכם החולנית. לכל אחד יש את השטויות שלו, ואם אתם בוחרים לגלוש עם המוות - זאת זכותכם ואני מאחל לכם לשבור רגל. אתם מכורים לאדרנלין ולאנדורפינים או למורפיום במחלקה, וזה בסדר גמור. רק אל תבלבלו לנו את השכל עם אתגרים. אם אני ארצה אתגר, אני אנסה לנהל שיחה קוהרנטית עם מישהו ממשפחת דיין. בטח לא עם אחד מכם. גם ככה אי אפשר להבין על מה אתם מדברים:

"אח של אחיו, אתה בא לקפוץ עירום ממסוק לבריכה בכיכר רבין? זה ענף חדש, קוראים לזה בריכלינג".

"לא כפול, עשיתי את זה אתמול. אני חושב לנסות לעשות את זה היום שוב, רק על אופניים. אתה יודע, בריכלינג רכוב".

"תיזהר, נראה לי שככה יוני פסיכו שבר את עצם הבריח שלו".

טוב, אני סתם מגזים. הם אף פעם לא אומרים "תיזהר".