מפעל הפיס של מתי המדבר

ביום שני בבוקר אמא שלי נכנסה לבית חולים לעבור ניתוח סטנדרטי. ביום שני בערב ביקרנו אותה והיה נראה שהחיים מתנהלים כשורה. ביום שלישי בערב ציינתי עם חברים את טו באב – קראנו בשיר השירים, במגילת רות ובמזמור 'אשת חיל' ודברנו על מודלים של חיים זוגיים. ביום רביעי בבוקר אמא שלי איבדה את ההכרה ועברה למחלקה הנושאת את השם המבהיל 'טיפול נמרץ' ואני עברתי לבהלה הפנימית שלי ולזו המשתקפת מעיניי ילדיי.

והיום אנחנו בהמולה של משפחה, ילדים ונכדים שרוצים לעשות את הנכון, ובעיקר לעשות... וכולם מבינים שאין מה לעשות, ומנסים לשמח את ה'דור הצעיר' ולטעת תקווה בלי להבטיח הבטחות הבל. לילדים ולמבוגרים כאחד קשה לחיות בספק, כולנו רוצים התרה טובה של הספקות ואנחנו לומדים שצריך להסתפק בפחות. אני מקווה שבשעה שהטור יעלה לאוויר העולם, נזכה להתרה טובה של הספקות. אני מקווה.

כשאין הרבה מה לעשות אנחנו יכולים רק לחשוב ולהיערך נפשית למה שהוא ידוע ובכל זאת מחייב הערכות מחודשת ברגע האמת – הכל שברירי. הקיום האנושי הוא חוויה המחפשת פשר. סדרי העדיפויות משתנים - לחבק את הילדים (כי זה כל האדם...)

אני יודעת שהייתם מבינים

לא רציתי לכתוב את הפרשה. אין לי כוח לכלום (רק לחבק את הילדים...) ידעתי שתבינו ושזה לגמרי בסדר לזוז הצידה לשבוע נוסף... אז איך זה שאני בכל זאת מוצאת את עצמי הלילה מול המקלדת? אני די בטוחה שלכם, דרי בית המדרש הזה, אני לא צריכה להסביר את החוויה - אתם כותבים ולומדים ויודעים כל כך הרבה תורה, ולכן אני מאמינה שגם אתם הרגשתם יותר מפעם שלמרות שאין חשק ודווקא כשאין חשק, אם נכנסים אל חווית הלימוד היא הופכת ל'סם חיים'.

התורה והחיים מוצאים לעצמם נקודות מפגש, עוגנים מפתיעים לחבור בהם זה אל זו ואז סוד או קסם יכולים להתרחש. התנועה המפתיעה שראשיתה כאילו ב'בריחה' אל משהו אחר, רחוק, אל מסורת עתיקה, מאפשרת לנו לפגוש את עצמינו ואת סיפור החיים החדש דווקא בתוך העתיק-העתיק הזה. כן, אני חושבת שזה קשור לעובדה שהתורה עתיקה ומקודשת, שהרי קדושתה גרמה לאנשים רבים לפרש אותה מתוך חוויות החיים שלהם (כמו שאני מנסה לעשות עכשיו) התורה, שלוטפה על ידי כל אדם וכל דור, קבלה מראה מרובה זוויות. אבן ממורקת, מלוטשת ומלוטפת על ידי חוויות חיים, תציע גם לי בוודאי זווית נוספת להתבוננות על החווית החיים שלי. אני יוצאת לדרך.

לפני שטו באב היה חג קפיטליסטי

הרבה לפני שטוב באב היה חגם של מוכרי הפרחים, השוקולדים והמצעים היוקרתיים, הוא היה חג שרב בו הנסתר על הנגלה. מעט נכתב עליו במקורות הקדומים, וגם במה שנכתב אנחנו מוצאים כמה וכמה הסברים לחג, וכלל נקוט הוא בידיינו – כשיש הרבה הסברים לאותה תופעה כנראה שאין לה הסבר טוב אחד. ריבוי ההסברים לעצם קיומו של החג מעיד על עתיקותו של החג מחד, ועל אי ידיעת הסיבות לקיומו מאידך.

ידעו שיש חג, לא ידעו כבר למה ובכל זאת ניסו עוד קצת לשמר. מי שהכריע בימינו את גורלו של החג לטובה היא התחרות עם חגיגות הוולנטיין ובעיקר – כוחות השוק שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי שבמציאת מקבילה יהודית לחג האהבה.

ובכל זאת, למה טו באב?

במשנה האחרונה של מסכת תענית מעיד רבן שמעון בן גמליאל:

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי (בבגדי) לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו... וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך....".

הנה כי כן, עתיק (בנות ירושלים...) ומפתיע בקשר בין יום הכיפורים וטו באב כשני ימים בהם בנות ירושלים היו יוצאות לרקוד בכרמים ולהשיג לעצמן בני זוג ראויים. יום הכיפורים ומחולות בכרמים?! מסורת מפתיעה ולכן אולי מסורת קדומה. כאמור, נתעלמו גם מעיניי חכמים סיבות החגיגות בטו באב וחכמי התלמוד מציעים מגוון הסברים. אני בוחרת להתמקד באחד מהם (תענית ל ע"ב):

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: (טו באב הוא) יום שכלו בו מתי מדבר". בעקבות חטא המרגלים, נענשו כל דור יוצאי המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל. על פי מסורת זו בטו באב נסתיים עונש המוות של דור המדבר.

אני קוראת בפרשה שלנו ולא מאמינה

לאחר חטא המרגלים מבטיח אלהים לבני ישראל (במדבר יד כב-כג):

"כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אֹתותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר... אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם".

ולעומת זאת, בפרשה שלנו בשעה שמשה מסביר לבני ישראל מדוע עליהם לציית לדבר אלהים גם לאחר שיכנסו לארץ הוא טוען (יא, ב-ז)

"כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלהיכם ואת גדלו ואת היד החזקה וזרועו הנטויה ואת אתותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים... כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה".

אז האנשים שראו את הניסים שנעשו במצרים ובראשית הנדודים במדבר מתים במדבר או שהם דווקא אלו הנכנסים לארץ ישראל?! אפשרות אחת לפתור את הסתירה היא לטעון שמדובר באנשים שראו את הניסים בעודם ילדים והיו בני פחות מעשרים בשעת מעשה המרגלים.

אפשרות שניה היא לטעון שבסופו של דבר לא כל דור המדבר נענש ומת לפני הכניסה לארץ ישראל. כך נקשר מותם של מתי מדבר לטו באב, וכך מסביר זאת המדרש הבא.

כל יום קורים ניסים, גם לנו עוד יקרו....

המדרש הבא מספר סיפור מפתיע וקשה על תודעת המוות שרדפה את יוצאי מצרים לאורך כל שנות הנדודים במדבר:

אמר רבי לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנים בהם, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים, והיו עומדין ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים, אמרו דומה שטעינו בחשבון, וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון שהתמלא הירח אמרו דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו, וחזרו ועשאוהו יום טוב.

על פי מדרש קשה זה, בכל ט' באב, במשך ארבעים שנות המדבר, היו יוצאי מצרים כורים לעצמם קברים ומתחפרים בהם ובבוקר היו קמים מהקברים והיו מגלים ש-15,000 אנשים מתו. על פי החישוב לאחר 40 שנה היו צריכים למות 600,000 איש במבחן הקבורה העצמית שמתואר כאן, ואולם בשנה האחרונה לא מת אף איש. הם המשיכו בנסיונות עוד כמה ימים, עד טו באב, וכולם נמצאו בחיים. 15,000 איש ניצלו מהעונש. סטטיסטיקה לא מזהירה להשארות בחיים ובכל זאת נס לא צפוי. שמחה גדולה. חג של אמירת כן לחיים, לאמונה שאפשר לצאת גם מבורות מבהילים.

נדמה לי שאני יודעת למה אני אוהבת ללמוד תורה...

ובבית המדרש של הטוקבקים

תודה מיוחדת וגדולה ל'אושר ואושר' ו'מאחורי הסורגים' שהראו שעל מנת להציע לימוד תורה מורכב ועם זאת קולח כשיחה טובה, לא צריך אפילו להכיר או להיפגש. לתורה יש דרכים משלה. תודה לכם יקירי! למדנו מכם בתוכן ובסגנון.

אני אוהבת את הדיונים בבית המדרש. הרבה תלמידות ותלמדי חכמים אני פוגשת בבית המדרש. תורת חיים אני לומדת מכם והרבה רגעי התרגשות. כן, יש לעיתים רגעים של חידודי חרבות שלא לצורך אבל הם לא רבים ואני מאמינה שלימוד התורה הפנימי שאתם מציעים מאציל מרוחו. אני רוצה להציע הפעם, יותר מתמיד - בואו ננסה בלי חרבות ובלי לשון הרע. ובואו נחליט שאם מישהו חו"ח יכשל בכך, לא נעיר ולא נעורר. נשאיר את הדברים ונמתין לאהבה עד שתחפץ.