הכללים השתנו. אנחנו, הנשים, דפקנו את העסק

מ. היא בחורה טובה, במובן הטוב של המילה. זאת אומרת לא כמענה לשאלה "איך היא נראית", או כתיאור מחדל. מ. ניחנה בפנים מתוקות, גוף מצוין, היא חמודה, מצחיקה, אינטליגנטית, מטופחת אבל לא בהגזמה, מתלבשת בהתאמה. בנוסף, מ. היא בוגרת תואר ראשון בפקולטה נחשבת ועוסקת במקצוע אותו למדה, ובקיצור, מה שמכונה במחוזותינו "בחורה איכותית", אפילו אם זה נשמע כקלישאה.

כמו שקורה בחיים לפעמים, מ. סיימה לפני כשנתיים קשר בן שמונה שנים. אחרי תקופת אבל והסתגלות מקובלת שבה לשוק, רק כדי לגלות, לתדהמתה, שכללי המשחק השתנו ושאנחנו, הנשים, דפקנו את העסק ללא היכר.

אחרי מספר היתקלויות בגרסות שונות של הגברבר התל אביבי המצוי, זה שסובל מחרדת מחויבות, אלרגיית אינטימיות וחוסר יכולת כללי להחליט מה לעזאזל הוא רוצה מחייו שלו או מאלה של הסובבים אותו, הגיעה מ. למסקנה שהאשמה היא בנו, ואם להיות ספציפית יותר – בנשות תל אביב, אבל לא רק.

משהו בנכונות שלנו (או ליתר דיוק, שלכן) לעבור בשתיקה על יחס מחורבן, על אמביוולנטיות קיומית, על מסרים כפולים, על הודעות "ערה" בחצות ומחצה ובאופן כללי על דרישה לתפקוד של נערות טלפון השאיר את כל הכוח בידיהם של החרדתיים השרוטים, ואותנו בעמדה של אלה שממתינות בבית, במכון, או בבר השכונתי למסרון הגואל.

אגב, האמביוולנטיות שבמקור התנהגותכן ההרסנית ברורה לי לחלוטין: בעוד שחיוני לשחק אותה רגועות, כדי שלא להחריד חלילה את החרדתיים ממרבצים באמצעות רמיזה על רצונכן במשהו רציני (ישמור האל!), הרי שאתן מודעות היטב לכך שכל מסרון "ערה" שלא ייענה על ידכן עלול להיענות על ידי אחרת. במילים אחרות, הקלות הבלתי נסבלת של הקלוּת (והסטטיסטיקה) מזיינת אתכן, ואחר כך – גם את מ.!

כך שבעצם מה שיש לנו כאן זה פורמט מבאס באופן מיוחד של מרוץ לתחתית, אשר בו רבות מאיתנו משילות במהירות-שיא דרישות בסיסיות ליחס ובגדים כאחד, מהפחד שאם לא נעשה זאת – תימצא זו שכן, ושוב ניוותר מחוץ למשחק, ארעי וחד צדדי ככל שלא יהיה.

למה להתחייב לדגם אחד?

ואם נחשוב על זה ברצינות לרגע, הרי שעבור גברים זירת ההיכרויות הפכה להיות חנות ממתקים, מה חנות? מחסן עודפים עצום של ממתקים, וזה לא משנה אם אתה דגם גברי סטנדרטי ואפילו אם אתה משמים או, רחמנא ליצלן, כעור. כי למה להתחייב לדגם אחד, מקסים ומושך ככל שיהיה, אם במרחק יריקה נמצא פוטנציאל אהבת האמת שלך, או סתם עטיפה נוצצת יותר? זה שוק של קונים, ואם את לא רוצה באמת שלא צריך, מותק. נקסט!

ובדרך זו בדיוק נופלת מ. בין הכסאות, בניסיון לא לוותר על עצמה ועל המינימום האלמנטרי שמגיע לה מבחור שמפגין עניין, ובה בעת לא לאבד את הבחור לטובת מישהי זריזה יותר, קלה יותר, רוצה יותר וזמינה יותר.

והאמת? שמעתי. לא זו בלבד ששמעתי, אני אפילו מוכנה להעיד שזה המצב מידיעה אישית. שהרי מ. היא בחורה אמיתית, לא אלטר אגו שלי. ואני, לעומתה, מסוגלת ליהנות גם מסקס נטו נטול הקשר ורגש. אלא שאני לא פוסלת שמשהו שמתחיל כהנאה פיזית בלבד יעבור לפאזה שמעבר לתענוגות הבשר בלבד, וגברים - ברובם, למרבה הצער, כן.

להיות קרי בראדשו ולשחק את המשחק

ואם כל מה שכתוב עד כה לא קומם אתכם, נראה שהפסקה האחרונה הצליחה לעשות זאת. אז למען הסר ספק: אני חיה בשנת 2009, בישראל, ולשני הגברים שעומדים לכתוב בתגובה שהם שכבו עם חברתם או האשה הנוכחית שלהם זה חמש שנים כבר בלילה הראשון אני מקדימה ואומרת שאתם מתוקים אמיתיים, וגם שאתם בחזקת היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.

כי זה לגמרי בסדר להיות קרי בראדשו ולשחק את המשחק, להשתרלל עם כולם וליהנות מהאווירה המינית שיש לתל אביב העיר להציע למכביר. אבל, וזה אבל גדול, אין להתפלא אחר כך כשהוא לא מתקשר, מתבלבל, זורם לאחרת, לוקח את הזמן. זאת בדיוק הגישה הקלילה, הסלחנית, שדופקת אחר כך את אלה מאתנו שרוצות יותר, מפני שלא השכלנו להעביר את המסר הברור בנוגע למה בדיוק אנחנו, ומה אנחנו רוצות.

וכמו במשחקים מורכבים בהרבה, הדרך היחידה שמ. ודומותיה תקבלנה סיכוי הוגן היא אם כולנו נעלה את הסטנדרטים, את הדרישות, את הציפיות, ובנוסף גם נפגין מינימום של איפוק והגינות, ולא נקפוץ ראש על מישהו שהרגע התחיל לצאת עם מישהי.

בנות, קצת סולידריות נשית, ואנחנו הופכות את הקערה על פיה.

טוקבקים כדורבנות:

מי כאן הדפוק? / מאיר, רעננה

כשבחור שולח SMS כזה באמצע הלילה הוא אומר בכך "שמעי אני מחורמן עלייך ובא לי לעשות איתך סקס כאן ועכשיו".

האם זה עושה אותו דפוק?

לא - זה עושה אותך דפוקה שאת חושבת כך!

עכשיו נשאר לך לענות - האם גם לך מתחשק סקס איתו או לא. אם מתחשק לך, תזמיני אותו ויהיה כיף חיים.

אם את מזמינה אותו רק מפחד שתאבדי אותו או שהוא יימצא זיון אחר - בעיה שלך, טפלי בחוסר הביטחון שלך ואל תאשימי את הגברים בכך.

לא ניתן להרע את תנאינו בעבודה! / איגוד השרוטים&חרדתיים

אנו, התאחדות עובדי השרוטים החשאיים של מדינת ישראל ונציגי העדה החרדתית של עיר הקודש תל-אביב (נטורי-חרטא), מודיעים בזאת בסמס חד-משמעי, ובמסנג'ר שאינו משתמע לשני בנים, כי לא ניתן יד ולא נתחיל להשתמש בה, לנוכח התנכלותן של פקידות האוצר לתנאי עבודתנו.  

לא נוותר על מקומנו אותו רכשנו בעשר אצבעות על המקשים, ולא על זכויותינו החוקיות אותן הרווחנו בעמל רב, בשעות לא שעות של נדודי-שינה או ערבים בלי שום-דבר נורמלי בטלוויזיה.  

לא נסכים לקצץ בחופשתנו הרב-שנתית, לא נקבל את שינוי מתכונת העבודה הדו-חודשית, ולא ניתן לרתק אותנו למשמרתנו עד אור הבוקר, משל היינו שכירים בשרות הציבורי ולא עצמאים מיוזעים נכונים לקריאה.  

בהקשר זה נדגיש, כי עמדתנו כלפי חברות כוח-אדם נותרה עקבית, נחושה ובלתי-מתפשרת - אין לנו כוח.

לא לשיחות של מעל עשר דקות.

לא לטלפונים של למעלה מפעם בשבוע.

לא לרכזות-השמה ששואלות בעצם מה אנחנו.

את הארץ הזאת חפרנו במו גלגלינו, ולא פעם שילמנו את המחיר האולטימטיבי והיקר מכל באדום-לבן.

את שמנו השגנו בסבלנותינו - לשיחות-סרק, דיסקים שרוטים, ממחטות מנוזלות, זכרונות על אקסים, תשלומים על טקסים, רוחניות בשקל, התעמקות ריטואלית בבנאלי, ומאבק סיזיפי על כל אנאלי.

אם במדינת רווחה חפצנו - תנו לנו להתרווח.  

אם לחרות ושוויון נשאנו את נפשנו - תנו את החופש ועזבו את הנפש.

אם בנפש תאומה, חבר לחיים, אהוב יקר, בעל למופת, וכו' חשקתן, אז תתחתנו כבר, ומדי פעם, כשמשעמם, המשכנה להתקשר.

כל מי שרוצה להפגין סולידריות עם המאבק והזדהות עם המעמדות העובדים בעיניים, מוזמן לכיכר לעצרת שתגיד: בועלי כל העולם התאחדו!

אין לכם מה להפסיד אלא את כבליכם, ושם יש כל יום אותם סרטים.

בשביל כבוד, צריך לעבוד! בשביל זיונים, מספיק לעמוד.