נראה אתכם בלי מטפלת

אני אסירת תודה למטפלות של הילדים שלי, שמאפשרות לי לצאת לעבודה. בזכותן אני יכולה להיות יצרנית ויצירתית, ולהתפתח בעבודתי. 

האמנם? כל עוד מטפלות במשפחתונים לא מקבלות את השכר המגיע להן, לי כאמא, אין זכות ליהנות על חשבונן, וחובתי להצטרף למאבקן. כי הזכות שלהן לשכר הוגן קשורה לזכות שלי לצאת לעבודה ולהתפרנס.

בכל בוקר אני מפקידה בידיהן את היקרים לי מכל, ובכל אחר-צהריים אני אוספת אותם מאושרים ושמחים. בשעות שלא ביליתי עם ילדיי, מתברר שהם ממשיכים להתפתח ולגדול, ללמוד שיר חדש, מילה חדשה לשפר את יכולת התקשורת שלהם. אני גאה ביצירות שהם מביאים הביתה כאילו היו פיקאסו, אני נאחזת בכל סיפור שמספרות לי המטפלות על דברים מקסימים שהם עשו באותו היום. אני אמנם חשה אשמה כמו אימהות רבות שיוצאות לעבודה, בזמן שנשים אחרות מטפלות בילדים שלהן. אבל זו גם אמורה להיות חוויה של שמחה וסיפוק: נשים אחרות מטפלות בילדים שלי, ולי יש חופש לכמה שעות להגשים את עצמי, לנוע בחופשיות, לעבוד, ללמוד ולחקור. בזכותן אני יכולה לשמור על המרחב הפרטי והמקצועי שלי, להיות יצירתית ויצרנית.

אך דווקא מטפלות המשפחתונים של משרד התמ"ת, שבזכותן אנחנו יכולות להיות גם אמהות וגם נשים שמנסות לשלב קריירה ועבודת בית, אינן יכולות לחיות בגאווה וברווחה. קיומן הכלכלי של המטפלות מצומצם ביותר. הן מרוויחות פחות משכר מינימום- כ-4,200 שקל תמורת כ-210 שעות עבודה. שכרן נשחק לאורך השנים, הן מתקשות לקיים את עצמן בכבוד.

משרד התמ"ת מקפיד להותירן במעמד עצמאי כביכול, כדי שיישארו ללא זכויות מינימליות של עובדות שכירות. אלו הן 2,400 מטפלות שמאפשרות לנו, האמהות, לצאת לעבוד ולנסות להתפרנס בכבוד.

כל עוד הכנסת תחשוב ותחליט רק על הטבות לאמהות עובדות, מבלי לדאוג לפרנסה הוגנת של המטפלות בילדים, עדיין מוקדם לשמוח מהרחבת החירות המקצועית שלי. ועכשיו, כשהמשפחתונים יוצאים לחופשת הקיץ והילדים נשארים בלי מסגרות טיפוליות, אני מרגישה מה עלול לקרות אם מטפלות המשפחתונים יישארו רעבות לשכר הוגן, ומה יקרה כשאשאר בלעדיהן כשהן יחפשו עבודה אחרת, מפרנסת יותר.

אז יגידו לי כל חברות הכנסת שפעלו להטבת זכויות האמהות העובדות, מה הטעם לשפר את מצבנו, כשאתן לא לוקחות בחשבון בשיקוליכן את שכר הרעב של אלו המטפלות בילדינו? האם ההטבות הללו מגיעות רק לנשים במעמד בינוני ומעלה, שיכולות לממן משפחתון או מעון פרטי? ומה עם כל אותן אימהות שידן אינה משגת אלא את התעריף הנמוך יותר של משפחתוני התמ"ת?

פגיעה במטפלות המשפחתונים היא פגיעה בכולנו, בכל הנשים העובדות. המאבק שלהן לשכר הוגן הוא מאבקם של כל אם ואב. אי אפשר להפריד בין הצורך לשכר הוגן למטפלות לבין חשיבות היציאה לעבודה. החברה בישראל צריכה לחבק אליה את מטפלות המשפחתונים, מעונות היום והגנים. הן חשובות לצמיחה ולמשק כמו כל אשת היי-טק, פועלת במפעל, מדענית או פקידה בבנק. בלעדיהן, חצי מכוח העבודה של המשק יושבת.

אבל לצערי, החברה בישראל כיום מתנערת מההבנה הזאת. הכלכלנים במשרד האוצר מסרבים לראות את המארג כולו של שוק העבודה. רק מי שנמצאת בחוד החנית של היצרנות מצליחה להתקיים בכבוד. מי שנמצאת מאחורי הקלעים הופכת לשקופה.

בשנים האחרונות התעוררו מאבקים לגבי זכותן של אמהות להטבות נוכח הטיפול בילדיהן. רעיון חוק החינוך חינם לגיל הרך עולה מדי פעם בקול חלוש, ונגנז מיד. במקומו עולים רעיונות חלופיים כמו הדרישה להכרה במס בהוצאות מטפלת. הצד השני של המטבע, הוא הדרישה לשכר הוגן למטפלות.

החל מהשבוע, לרוב הילדים כבר אין מסגרות טיפוליות. עד סוף אוגוסט חצי מהמשק מושבת כי אנחנו צריכות לטפל בילדים שלנו בעצמנו, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, במשך שלושה שבועות. אמהות, סבתות ולפעמים גם אבות פועלים ברוטציה. בשבועות הללו גם נגלה כמה קשה לשמור על שפיות וצלילות כשמבלים עם הילדים כל היום. גם הנשים החריפות וחדות השכל ביותר לא יכולות להיות יצרניות בזמן הטיפול בילדים.

כשנשלח שוב את ילדינו לזרועותיהן האוהבות והאחראיות של המטפלות במשפחתונים ובגני הילדים, ניווכח עד כמה הן יקרות לליבנו, וכיצד נוכחותן מאפשרת לנו להיות נשים גאות שמרוויחות את לחמן. עלינו להסתכל בעיניהן ולענות על השאלה - האם זה הוגן ומוסרי שהן אינן יכולות להתקיים בכבוד? האם מי שמטפלת ביקרים לי מכל סובלת מחרפת עוני? עלינו לצאת בקול אחד, לצעוק נגד העוולה הזאת, כיוון שפגיעה בהן היא פגיעה בכולנו.

בטי בנבנישתי, חברה בכוח לעובדים