40 שנה לוודסטוק: המרדנות הפכה לבורגנות
ארבעה עשורים אחרי הפסטיבל המיתולוגי של שנות השישים התנתקה האופנה של אז מהערכים שיצרו אותה וחדרה ללב הבורגנות. רויטל מדר מזהה את הסוף הזה כבר בראשית הסיפור
ארבעה עשורים לפסטיבל וודסטוק, שפורסם תחת ההבטחה "שלושה ימים של שלום ומוסיקה". במושגים היסטוריים מדובר בעולל צעיר, ועדיין מדובר במאורע
שבולט על ציר הזמן ונראה כאילו לא יוכל להתרחש שנית משהו כדוגמתו. בהתאם לכך, כל ניסיון להביט על הפסטיבל מבעד לאמירה האופנתית שלו ושל שנות ה-60 הוא סוג של חטא. הבייבי בומרס, שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה, היו לדור הראשון שגדל בתוך תרבות השפע. מתוך שפע הזה, ורק מתוכו, הם יכלו להעלות על דעתם לדחות את החידושים הטכנולוגיים ואת הסממנים המעמדיים להצלחה. גם האסתטיקה שמזוהה עמם נבעה מהניסיון להתריס כנגד החברה הבורגנית וערכיה. השיער הארוך, הג'ינס הקרוע, הז'קטים הצבאיים שאיבדו מערכם, ההדפסים הפסיכדליים וחולצות הבטיק – כולם ניסו לאותת על חיפוש ערעור על הקיים ועל חיפוש אחר מציאות שונה.
הבורגנים נלחמים בבורגנות
בסרט "תשוקה ללא הרף", שעוסק במעצב איב סן לורן, חוזרת ועולה השנאה של
סן לורן לבורגנים. הוא מדבר עליהם בזלזול ומתאר את הנשים הבורגניות כיצורים המשעממים ביותר בעולם, "עם סיכת הדש שלהן והפנינים הנצחיות". עם סיום ההקרנה נשאלה לורנס בנעים, עורכת מגזין "סטילטו" ומחברת האוטוביוגרפיה של סן לורן, על השנאה הזאת לבורגניות מצד מעצב שרק בורגניות אמידות יכולות לרכוש את בגדיו. תשובתה של בנעים הייתה: "רק מי שהוא בורגני יכול באמת לשנוא את הבורגנות, וסן לורן נולד למשפחה צרפתית אמידה עד מאוד".
האיבה הפנימית הזו – למי שדומה לך ושממנו יצאת – מוכרת בצורות שונות וניכרת גם אצל ההיפים, שיצאו נגד הבורגנות אבל היו בדרך כלל בורגנים בעצמם, וכך אימצו בקלות בגדים ודימויים שמטרתם חיפוש אחר השונה. אין פלא אם כן שהאופנה הלא אופנתית של וודסטוק ושל שנות השישים בכלל זלגה עם הזמן אל המיינסטרים והתנתקה מהרעיונות שיצרו אותה.
אותו הטרנד בגישה כל כך שונה
נכון להיום, ניתן לאתר באופנה שמקורה בשנות השישים שאריות של הלך רוח
המהפכני שיצר אותה במקור, אך בווליום נמוך בהרבה. שיער ארוך אצל גברים מבטא מרד מסוים – בעיקר נגד הגיל; ג'ינס קרוע ומשופשף עושה את אותו הדבר, רק שכעת הוא מגיע במראה מיושן היישר מהחנות; שרשראות החרוזים שעיטרו את צוואריהן של הנשים בפסטיבל המהולל הן חלק עיקרי בייצור ההמוני והדכאני של סין; וכל כמה עונות יש מעצב שמחזיר את הבטיק למרכז הבמה, מינוס יצר המרדנות.
למעשה, חלק ניכר ממה שאפיין את ההיפים של הסיקסטיז ואת פסטיבל וודסטוק בפרט מאפיין היום במקרה הטוב בני נוער מבולבלים, ובמקרה הרע יאפים עייפים. בסופו של יום, ארבעים שנה אחרי הפסטיבל ההוא, הפכו רעיונות מאז, מהפסיכותרפיה הקבוצתית ועד להעדפה של האקזוטי וה"אותנטי", למנת חלקו של הבורגני הממוצע.
צילום: Getyimages Imagebank
