ושרדתי כדי לספר את זה

"יפה תישאר איתנו, יפה תישאר איתנו". זה מה ששמעתי כשהשכיבו אותי בתוך תעלת השקיה והורידו ממני את הבגדים כדי להבין ממה נפגעתי. אני מצידי חשבתי שלא קרה לי כלום חוץ ממשהו ברגל. אני נזכר בזה וצוחק, בולע רוק וממשיך.

קיץ 2006 התחיל טוב. היה מונדיאל, הצרפתים ירו זיקוקים בחופי תל אביב, הגיע הזקן מפינק פלויד שאף פעם לא הצלחתי להבין מה הסיפור הגדול סביבו, ולקינוח היו לי כרטיסים לפרל ג'אם בפסטיבל רדינג באנגליה. התכוננתי לעונה חמה מהסרטים. ואז, באמצע יולי, פרצה מלחמה. תל אביב עדיין חגגה במסיבות ואני איתה, עד שקטיושה פגעה בבית הצמוד לבית הורי בגליל ושינתה לי את התמונה. כשהתקשרתי לקצינת הקישור גיליתי שאני בכלל לא ברשימת המגויסים, ומיד הרמתי טלפון לדובי המ"פ. "עזוב שטויות", הוא אמר לי. "לא קיבלת צו 8, אל תבוא. תראה את זה כמזל".

ביום שישי ה־4 באוגוסט התקשר אלי איציק הרס"פ. הפלוגה הוקפצה, הוא בישר לי, אבל דובי אמר שאתה לא צריך להגיע. רק אם אתה רוצה. רציתי, אז מיד תפסתי מונית לאיזה בית ספר בתל אביב ומשם עליתי על אוטובוס צפונה, בלי צו 8 ובלי מושג לאן. אחרי חיפושים ארוכים מצאתי את הפלוגה. שוב גיליתי שדפקו אותי: אין פומה בשבילי. הצטרפתי לצוות של דובי.

חמישה ימי אימון עברו בבטלה מוחלטת. דיבורים על בחורות, זיונים ואוכל מילאו את השעות המתות. חדשות מהקרבות הגיעו כל הזמן, אבל ניסינו להתעלם מהן. שיחות עם המג"ד, עם המח"ט ועם האוגדונר הבהירו ששום דבר לא ברור. הפקודות התחלפו מדי כמה דקות, וחרושת שמועות על הפעילות עברה בין כולם. אבל זה שום דבר שבדיחה טובה, או סיפור שרובו מומצא על זיון שספק אם היה, לא יכלו להשתיק. ככה זה במילואים. בין לבין בהינו במירב, מדריכת ההנדסה שסידרו לנו, יצור קטן במדי ב' צמודים וריח של שמפו שבילבל את כולנו. פתאום נורא רצינו ללמוד מחדש איך מפעילים אצבע חבלה, ומה ההבדל בין RDX ל־TNT, ומה מספר הטלפון שלה.

ב־9 באוגוסט הגיע הרגע: צוות מ"פ ג' היה מוכן ומזומן לבעול את אדמת לבנון. אני איישתי את עמדת הרפא"ל, שזה סוג של מקלע מתוחכם עם כוונות, ממש כמו משחק מחשב. עידו היה המחליף שלי בעמדה, אבל מכיוון שבתו הבכורה הגיחה לעולם שבועיים לפני כן, שלחתי אותו להתחבא בכלי מתחת לערמה של שכפ"צים. איציק הרס"פ היה מפקד תא הלוחמים. יוסי, ששירת איתי עוד בתקופת הסדיר, היה על תקן מקלען. אורי, חבר טוב של דובי המ"פ, היה הקשר. מורדי הצטרף אלינו ממש לפני הכניסה ללבנון כחובש, ומיקי - מי שהיה הקמע בקורס מפקדי הנדסה קרבית שלי - שימש נהג. ככה מצאנו את עצמנו שלושה חברים מהסדיר יחד בצוות, וידענו שיש לנו על מי לסמוך. זה לא שלא סמכנו על האחרים; זה שמבחינתנו הם היו זקנים שברגע האמת אולי לא יספקו את הסחורה. הם מצידם לא סמכו עלינו. חבורה של ילדים, הם קראו לנו, ואמרו שעוד נהרוג את עצמנו. זה לא היה רחוק כל כך מהמציאות.

צילום: זיו קורן

לפעמים המזל הוא ראש נפץ

בשעה 20:00 נכנסנו ללבנון דרך השער של מטולה. המטרה היתה להגיע למרג' עיון, ומשם לטווח את הכפר שממנו כנראה ירו קטיושות לגליל. הפומה שלנו הובילה את הכוח, שיצא בליווי אש תותחים. אמרו שיעשו לנו מסדרון ארטילרי, ואני דמיינתי שני עמודי עשן שילוו אותנו כמו את בני ישראל; בפועל זה נראה יותר כמו זיקוקים בחתונה רחוקה. הדבר האחרון שהרגשנו עם הליווי הזה היה ביטחון.

אחרי חצי שעה של נסיעה בשדות חקלאיים מצאנו את עצמנו בתוך בריכת השקיה ענקית. מים חדרו לפומה מכל עבר עד גובה של חצי מטר, ופתאום עידו צעק "משהו נגע בי". בתוך כמה רגעים התברר שמדובר באיגואנה ענקית. מיד יצא ממני המושבניק החורני: תפסתי אותה, זרקתי אותה החוצה וצעקתי על כולם להירגע. עד היום כולנו מסכימים שזה היה הרגע הכי מפחיד בכל הקרב.

בחצות היינו בפאתי מרג' עיון, וידענו שעכשיו יתחיל הבלגן האמיתי. מהמודיעין דיווחו שמדובר בכפר ידידותי, ושלא ניתקל בהתנגדות, אבל אתם יודעים מה אמר וינוגרד על המודיעין. בכל מקרה, אחרי נסיעה של כמה רחובות בתוך הכפר הפלנו עמוד חשמל והמשכנו לנסוע. כמו בדומינו ראלי, כל העמודים שאחריו החלו ליפול וכבלי החשמל הסתבכו לנו בזר המניע. הכלי נתקע, וכל הטנקים עקפו אותנו. עוד לא הספקנו להחליט מה עושים כשיוסי התחיל לחתוך את הכבל עם סכין. והוא הצליח, הדפוק: הוא חתך כבל חשמל בקוטר של צינור עם סכין ישן וחלוד. לראות ולא להאמין.

בהמשך הנסיעה עלינו על מטען שלא עשה נזק, והשתדלנו לא להפריע לטנקים לפרק את הצורה של הכפר. בשעה 4:30 נשלחנו לחלץ שני טנקים שנתקעו בשטח השמדה בין מרג' עיון ואל חיאם. ירדנו לעמק מלווים ב־D9 ובטנק. התוכנית היתה לחלץ את הטנקים ולהחזיר אותם לגבול לפני שתעלה השמש, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. רק ב־8:00 התחלנו לנוע לכיוון הגדר, ואחרי כ־20 דקות נסיעה נעצרה השיירה מסיבה שלא ידועה עד היום. תוך שניות חטפו שני הטנקים שלפנינו שני מטחי טילים. פיצוץ אדיר. מיד הבנו שאנחנו הבאים לחטוף, ואיציק נתן פקודה לקפוץ מהכלי. כולם הספיקו לצאת מתא הלוחמים, חוץ מדובי וממני. אנחנו נתקענו בפנים כי פתח המילוט לא נפתח. ואז פגע בנו טיל והתפוצץ על הצוות בחוץ.

זה היה טיל נגד טנקים מסוג קורנט, עם ראש נפץ כפול. הוא חדר מהצד השמאלי־אחורי של הפומה, כמה סנטימטרים מהפלטות החכמות שאמורות להגן על הנוסעים מפגיעת טיל. למזלי הוא חדר לכלי, מה שגרם לכך שראש הנפץ השני והמסוכן יותר התפוצץ בחוץ. אם הוא היה פוגע בפלטה חכמה, ראש הנפץ הראשון היה חודר את הפלטות והשני היה מתפוצץ בפנים, וזה לא היה נעים. העובדה שהטיל היה מהסוג הכי מתקדם, וחדר לכלי בנקודה הכי פגיעה, הצילה את החיים שלי.

הכלי בער. אני שכבתי על דובי, שהרגל שלו היתה תלויה על סיב. זה היה הדבר האחרון שראיתי לפני שנשרפו לי הפנים מהחום. הוא לא הפסיק לצעוק "הרגל, הרגל". זה שיגע אותי. אורי תפס פיקוד על הכוח וקפץ לתוך הנגמ"ש, ויחד עם מיקי חילץ אותנו. אחרי שהכל נגמר הוא קיבל על זה את עיטור המופת.

"יפה תישאר איתנו, יפה תישאר איתנו". ואני שכבתי שם בתעלה וחשבתי שזאת בסך הכל הרגל.

טנק מ"פ שראה את האירוע מהכפר ירד לעמק כדי לחלץ אותנו. מרוב פצועים לא היה מקום בתוך הכלים, אז זרקו אותי על הצריח של הטנק ונתנו גז לעבר הגדר. בור קטן בדרך הפיל אותי מהצריח לתובה. אורי הרים אותי ונשכב עלי עד הגדר. בגדר העבירו אותי לאמבולנס, שם שאל פראמדיק איפה כואב לי. "כואבת לי הבטן, כואבת לי הרגל, ותן לי מורפיום", עניתי. משם אני לא זוכר יותר כלום.  

עכשיו אתה בבית

מספרים שנחת מסוק, ורופא ביצע בי ניתוח ראשוני בשטח לייצוב, ואז הטיסו אותי לרמב"ם, וכל הטיסה פימפמו אותי בדם ובפלזמה, והגעתי לרמב"ם בנשימות אחרונות ומיד הוכנסתי לחדר ניתוח. איפשהו בין השטח למיון איבדו את הזהות שלי והפכתי לאלמוני לכמה שעות. הורי התבקשו לזהות אותי, ולא יכלו. רק אחרי שכנועים של מנהל יחידת טיפול נמרץ, שתיאר אותי בעיקר כעיסת אדם, הם זיהו סימן היכר.

עשרה ימים הייתי מחוסר הכרה, עם סימן שאלה גדול מאוד סביב נוכחותי ביום ההולדת ה־25 שלי. בכל יום היו מעיפים אותי מחדש מחדר הניתוח לטיפול נמרץ. כשפקחתי את העיניים ראיתי רק ירוק, ולרגע הייתי בטוח שאני בשבי והתחלתי להתפרע במיטה. אחות או רופאה או יציר דמיוני הגיעה כדי להרגיע אותי. "אתה ברמב"ם, אתה בישראל", היא אמרה. "אתה חי, אתה חי, תירגע".

רכבת של רופאים ואחיות עברה ליד המיטה שלי, ואחריה המשפחה שלי. "אם היית מת הייתי הורג אותך", זה הדבר הראשון שאבא שלי אמר לי. אמא שלי ניסתה לא לבהות לי בפנים. אחי הקטן ניסה להצחיק. אחותי הסתובבה שם בלי הפסקה. אבל אף אחד לא ידע מה להגיד, מה לספר, לאיפה להסתכל. 

בשעות שעברו נשלחו הודעות טקסט לכולם. הודיעו שאני ער, והתחילו הביקורים. אני - שמעולם לא יצאתי מהבית לפני שהתארגנתי שעה, החלפתי עשר חולצות ושבעה כובעים - שכבתי שם מסומם מהתחת, עם ריח של מוות ומסכת חמצן. המבקרים נכנסו בחלוקים ורודים והסתכלו בעיקר על הרצפה. חלקם רצו החוצה להקיא, חלקם התעלפו.

כשהימים עברו גיליתי מה קרה לי. התברר שלא רק כאבה לי הרגל כמו שחשבתי. למעשה כמעט איבדו אותי כמה פעמים, ולאף אחד לא היה מושג מה בדיוק קורה בגוף שלי. מבחינת הרופאים, זה פלא שבכלל הייתי בחיים. זה בפני עצמו סתר כמה ספרי רפואה וסטטיסטיקות.

רוב הגוף היה חבוש. שכבתי בחיתול סגול בהיר, מביך, עם בטן פתוחה, צינורות תקועים בצוואר כי לא היה מקום בידיים, רגליים מקובעות, יד שמאל שרופה ובור של עשרה סנטימטרים מעל מרפק ימין, מכתשים על מכתשים ברגל ימין, וחור - יותר נכון תעלה, בעובי של בקבוק יין - מצד אחד לצד שני של האגן. קחו רגע לדמיין את זה. אשכרה יכולתי לזיין מהצד.

יום אחד גיליתי שמתחת לאחת התחבושות בבטן מבצבץ לו מעי ורדרד, ושאני מחרבן לתוך שקית. חצי שנה זה נמשך - לא הלכתי לשירותים, לא שיחררתי אפילו יוסוף, רק החלפתי שקיות. לעולם לא אשכח את היום שבו הפלצתי לראשונה. הוא היה קטן, הוא היה ביישן, אבל הוא היה פוק והוא היה שלי. כבוד.

חודשיים אחרי הפציעה הייתי במחלקה הפלסטית ברמב"ם. החור הענק באגן התכווץ לעובי של בקבוק מוסקט לבן, אבל כמה ניסיונות צנתור לאיחוי הקרעים בכלי הדם באגן נכשלו, והרופאים רצו לנתח. היה חשש שאהפוך לאימפוטנט, וכדי למזער את הסיכונים החליטו על הקפאת זרע. ככה מצאתי את עצמי מובל על כיסא גלגלים בחלוק בית חולים, עם עירוי ביד אחת ותחבושות על כל הגוף ומוח מפוצץ ממורפיום, ישר למשרד של אורולוג זקן שהסביר לי על יחסי מין והפריות. קיללתי את היום שבו נפצעתי, אבל אבא שלי ניסה לשמור על רוח חיובית. "יאללה", הוא אמר לי, "עוד לא עשית את זה בחלוק בית חולים. חוויה".

הכניסו אותי לחדר בדיוק כמו בסרטים, עם סדיני נייר זולים וחוברות פורנו דבוקות על השולחן. אחות נתנה לי כוס ואמרה, "צא החוצה כשתגמור". ככה, פשוט, בלי לתת לי יד או לעזור לי להרים את הדגל לראש התורן. ובאמת שניסיתי. נתתי את כולי, אבל זה פשוט הרגיש לי לא נכון. חולני וחולה, או פצוע, כמו סרט סאדו־מאזו בלי בגדי עור.

כמובן שהקירות בעובי של נייר, ושומעים את כל מי שעובר במסדרון. אחרי חצי שעה של ניסיונות עקרים שמעתי את אבא שלי צועק, "נו, אמא כבר רוצה ללכת!". מאמץ אחרון ודי.

יצאתי החוצה בוהה ברצפה, עם הכוס ביד, והגשתי אותה לאחות. לא זכיתי לשום מבט מחמיא, איזה כיפאק היי או כל הכבוד לצה"ל. שום כלום. כנראה שאי אפשר להפחיד אלכוהוליסטית עם צ'ייסר.

דברים שרואים בלילות

ברמב"ם זכיתי בכרטיס חבר במועדון הפצועים הקשים של המלחמה. היה בינינו קרב צמוד על תואר הפצוע הכי קשה, ועד היום לא בטוח מי ניצח. מה שבטוח הוא שהעיתונות המליכה כל יום מישהו חדש.

החברות במועדון המקרים הקשים מעלה לא מעט תהיות. למשל, מבין החברים נותרו חלק על כיסאות גלגלים, אחרים מחוסרי גפיים, עיוורים, או צמחים במשך חודשים רבים. והנה אני - כמעט בלי שום סימן מלבד צליעה קלה, ולוק של כלב דלמטי. האם הגוף שלי היה כל כך חלש שפציעה קלה הכניסה אותי ישר למצב אנוש, או שההפך הוא הנכון? האם זאת שאלה שבכלל צריך לשאול? אולי לא, אבל היא לא מרפה. חיטוט בפצעים הופך לעיסוק יומיומי כשאין משהו אחר מסביב.

"לא רואים עליך כלום" הפך להיות המשפט שאני הכי שונא, יחד עם "אם לא הייתי אומר לי אפילו לא הייתי שמה לב". ומי הבזוי שהמציא שצלקות זה סקסי? אולי חתך קטן מתחת לעין או ליד השפה שמקנים איזשהו מראה מסוכן, שמסיבה מסוימת מושך נשים. אבל תאמינו לי: אין דבר יותר דוחה מצלקות.

מרמב"ם עברתי לשיקום בתל השומר. שלושה שבועות הייתי בסרט הזה: חבורה של חיילים פצועים שהיו צריכים להוכיח לעצמם ולסביבה שהם עדיין חיים ובועטים הפכו את השיקום לפרק מתוך "ג'קאס". הם היו משחקים באולינג עם פצוע על כיסא גלגלים, בועטים אחד לשני בקביים, מוציאים אחד לשני רסיסים. היו חבר'ה שהפילו ראשים, שנראה כאילו הכניסה ללבנון נועדה מבחינתם אך ורק לחידוש אספקה.

בימים היו מגיעים אלינו כל מיני ידוענים וזמרים שחילקו דיסקים, ולאף אחד לא היה אכפת מהם. כאילו, על מה בדיוק אני אמור לדבר עם יהודה לוי? על "האלופה"? על נינט? נו באמת. איך פתאום כולם רצו להצטלם איתנו. היינו הקוף החדש בגן החיות, המתקן החדש בפארק, או בשפתנו שלנו, הפכנו לפצוע צעצוע. לפעמים הגיעו דוגמניות שהעלו את המורל ונישקו לכולם על הלחי. כמה התרגשנו. הסכמנו אפילו לסלוח לבר רפאלי כל עוד היא ביקרה בבית חולים.

בלילות כולנו חזרנו לשם. לפעמים היינו שומעים צעקות מאחד החדרים. היו צעקות של כאב, היו צעקות של בהלה, ועד היום אני לא מסוגל להבדיל ביניהן. האמת, אף אחד מאיתנו לא היה שורד את זה בלי כדורי שינה.

צילום: צביקה טישלר

במשך שנה לאחר הפציעה לא היו לי שרירי בטן. עור כיסה לי המעיים. יכולתי לראות את האוכל יורד בגוף כמו אצל נחש. בניתוח מורכב בבולטימור בנו לי בטן חדשה. בתום שנה וחצי של בתי חולים שוחררתי סופית להתחיל בחיי, אבל הכל הרגיש תפל וחסר טעם. חיפשתי ריגושים והתמכרתי לאדרנלין ולסכנה. את הכל לקחתי לקצה: השתייה, הנהיגה, הבזבוזים, הנשים. ניסיתי כמעט כל ספורט אקסטרים רק בשביל להרגיש משהו. חודש וחצי העברתי על הר בברילוצ'ה בלימוד ובגלישת סנואובורד עד ששברתי צלע.

בסוף חזרתי הביתה. את הלילות העברתי בתל אביב עם פצועים אחרים, בניסיון להקהות את החושים או סתם למצוא אוזן באמת־באמת קשבת. רק פצוע אחר מבין למה אני מתכוון כשאני אומר שפתאום נהיה לי קר. 

אלה הם חיי

שנתיים אחרי הפציעה עברתי לניו יורק. אני עדיין גר בה, ועדיין מבקר בלבנון כמעט כל לילה. בסוף החודש אסע לפסטיבל רדינג, את פרל ג'אם אתפוס סופסוף בטקסס באוקטובר, ובין לבין אתחיל ללמוד באוניברסיטת קולומביה. חזרתי גם

 לגיטרה שהיתה כל החיים שלי עד לבנון, והתחלתי להופיע - צעדים ראשונים של הקריירה המוזיקלית שתמיד חלמתי עליה. לאט־לאט מעגלים נסגרים.

אני מוזמן הרבה להרצות באירועים שונים למען פצועים, נכים וילדים. הוזמנתי גם לדבר עם פצועים אמריקאים מעיראק ומאפגניסטן. היה מנחם ומדכא באותה מידה לגלות שכולנו סובלים מאותן בעיות ותסביכים. כשדיברתי במרכז גמילה בפני 150 פצועים מווייטנאם, הבנתי שאין שום סיכוי בעולם שארשה לעצמי להגיע למצבם, 40 שנה אחרי שנפצעו.

בדיעבד, חבל שלא הזהרתי בתחילת הכתבה שזה לא בדיוק חומר קריאה מומלץ לאימהות. באמת שלא רציתי להכניס לכן סרטים לראש, בטח לא אם יש לכן בנים קרביים. ולגבי הבנות, עזבו אתכן מהקלישאות המקובלות: אין לי שום בעיה שתרחמו עלי. למעשה, מספר הטלפון שלי שמור במערכת.