איך מגדירים יופי?
מאז אפלטון מנסים הפילוסופים לנסח חוקים ליופי ולהכניס את המושג החמקמק הזה אל תוך נוסחה מוגדרת. עד לרגע זה לא הושגה הסכמה. דיויד גרייבס לא מוותר ומגיש הצעה מקורית
היפיאס: נערה יפה, זהב, ולהיות עשיר ומכובד.
(אפלטון, היפיאס רבה)
ביצירת המופת שלו, "מאמר לוגי-פילוסופי", מציע הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין את המשפט המורכב הבא: "אין ערך בעולם, וגם אילו היה ערך – לא היה לו שום ערך". ובאותו מקום הוא אף מוסיף, ש"בעולם הכל הינו כפי שהינו, והכל קורה כפי שאכן קורה: בתוכו אין שום ערך".
הנה נקודת התחלה למאמר זה. אני מאמין שהעולם הטבעי - זה שנוצר לפני מיליארדי שנים ושהמין האנושי התפתח בו כמו שאר המינים - הוא נטול ערכים. בטבע אין טוב ואין רע. אין צודק ובלתי צודק, הוגן ולא הוגן, יפה ולא יפה. הטבע הוא פשוט מה שהוא.
העולם הטבעי נטול ערכים. מה שקורה בו - קורה. אבל היכן שהוא במהלך האבולוציה נוצר מין חדש, ההומו ספיינס, שהתפתח לגירסה המוכרת לנו של האדם, ולפני כמה אלפי שנים, ככל הנראה במסופוטמיה, בני האדם עברו ממאבק של הישרדות לחברה של "תרבות". הם החלו לשנות את סביבתם באורח פעיל, לעסוק בחקלאות, להתרכז ביישובי קבע, לתכנן עתיד ולעבור מקיום של פרטים ומשפחות קטנות לקיום חברתי משותף.
ככל שהחברה האנושית הצליחה יותר להשתלט על העולם הטבעי המאיים שסביבה, כך התפנה לאדם יותר זמן למחשבה. מוח האדם, הכלי האבולוציוני החשוב ביותר שהתפתח בטבע, מאפשר לנו לעבור ממצב של הישרדות לשלב של קיום אנושי. בשלב הקיום בני אדם אינם שואפים רק לעבור עוד יום ולהישאר בחיים. עכשיו הם כבר יצורים שמחפשים משמעות, ואת המשמעות הם בונים יחד כעולם שונה מהטבע שסביבם - עולם התרבות.
הפילוסוף רוברט נוזיק הגדיר בספר "הסברים פילוסופיים" (1981) את האדם כ"יצור מחפש משמעות". פילוסופים רבים מאמצים את ההגדרה הזו. בני האדם רוצים לחיות בעולם שיש בו משמעות וערך. מכיוון שעולם הטבע נטול ערכים, התחלנו לבנות עולם משלנו - עולם התרבות.
בעולם התרבות דברים מקבלים ערך: זיווג הופך לנישואין, הרוח הופכת לאלוהים, לידת בן זכר הופכת לברית, לקיחה הופכת לגניבה. באמצעות מערכת המשפט אנחנו מבחינים בין הריגה, רצח והגנה עצמית, בין מותר לאסור ובין טוב לרע. את כל הפלאים האלה אנחנו מצליחים לחולל באמצעות מוסדות התרבות הרלוונטיים וכלליהם. בתחום הספורט אנחנו מעריצים את החזק והמהיר. בתחום התרבות המוגדר כאמנות, אנחנו יוצרים וצורכים דברים אשר מקסימים, מושכים ומלהיבים אותנו. יצירות אמנות מקסימות אותנו בזכות ערך מיוחד, מרכזי ובסיסי בתחום התרבות - היפה.
מה זה יופי?
מאז ימי ההגות של הפילוסופיה היוונית נחשב היפה לערך בסיסי בחיי האדם, והאמנות - לתחום שבו היפה מיוצג. עד היום רובנו סבורים שהיפה הוא הערך העיקרי בכל תחום אמנותי. באמנות, היפה זוכה לקדימות על ערכים כמו האמיתי, הטוב, הצודק ודומיהם. אולם, הוויכוחים על אודות טבעו של אותו ערך בסיסי, אך חמקמק, החלו כבר אז, אצל הפילוסופים היוונים הראשונים, ולא הסתיימו עד עצם היום הזה.
באנציקלופדיות רבות אפשר למצוא הגדרות של המושג "יופי" בנוסחים הדומים לנוסח הבא: "יופי הוא תכונה של אובייקט (כולל עצמים חיים)... שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. על-פי רוב, היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים".
לפי סברה מקובלת, היופי מתחיל בטבע. לעולם שמסביבנו יש נטייה להתארגן בצורה הרמונית, שאין דרך אחרת אלא לתארה כ"יפה". ההסבר הוא, כמובן, דרוויניסטי. פרחים יפים ומרהיבי עין מתפתחים על מנת למשוך חרקים, שיאבּקו אותם ויפיצו אותם על פני האדמה. חוקרים קובעים שצמחים ש"מבזבזים" משאבים ניכרים ביצירת מבנים גיאומטריים וצבעים, מוסרים בעצם מידע לחרקים על כמות הצוף ואיכותו.
אצל בעלי חיים הדברים דומים. חלק ניכר מהזכרים מתייפים, במיוחד בתקופת הרבייה, כדי שהנקבות ירצו להמשיך ולהעביר את הגנים שלהם. מקובל לחשוב שיופי גברי מייצג חוסן ועוצמה, שיש בהם כדי להבטיח הגנה לנקבה, ואילו היופי הנשי מייצג פוריות, שחשובה לזכרים בתהליך העברת הגנים שלהם. צבי ינאי כותב במאמרו "סוד היופי", כי היופי והסימטריה בעולם הטבע מהווים סמן לתקינות גנטית והיגיינה פיזית.
ינאי עושה את הטעות שכולנו נוהגים לעשות – הוא מניח שמקורם של הערכים בטבע. הוא מניח שיופי זה דבר טבעי. אני מקבל את הטענה שסימטריה ותכונות אחרות אכן משמשות כאינדיקציה לתקינות גנטית. אבל אין בכך כדי להסביר יופי; זה מסביר משיכה. טעות נפוצה מבלבלת בין יופי לבין משיכה מינית. הטעות הזו נובעת מהסברה, שמקורם של ערכים, למשל יופי, הוא בטבע. מכיוון שאני טוען שלא כך הדבר, אנסה להציע תשובות לשאלות, מהו יופי? איך הוא מושך אותנו? ואם הטבע לא יוצר אותו, מי כן, וכיצד?
אני מציע את ההגדרה הבאה: היפה הוא זה אשר מגלם ומפגין את ההיגיון הפנימי של עולמו. בואו נצפה לרגע במשחק כדורגל - עולם תרבותי שלם עם חוקים משלו. המהלכים המתבצעים במסגרתו אינם אקראיים ושרירותיים. חוקי המשחק מסדירים את הפעילות במגרש, כמעט כמו חוקי הטבע ביקום הפיסיקלי. יש, כמובן, הבדל מהותי בין חוקי הטבע לבין חוקי הכדורגל - את חוקי המשחק קבענו בעצמנו ואנחנו יכולים לשנותם כרצוננו; אולם לעת עתה אני רק מבקש להבהיר, שהפעילות המתבצעת בעולם הכדורגל אינה סתמית ואקראית, אלא מוסדרת וחוקית.
ה"סדר" שאנו רואים בהתנהלות המשחק נובע לא רק מכך שיש לו חוקים, אלא גם מכך שהחוקים יוצרים מערכת. מה ההבדל בין מערכת של כללים לבין סתם אוסף של כללים? התשובה היא שלמערכת של כללים יש משהו נוסף, שלסתם אוסף של כללים אין. ה"משהו" הזה מייחס את כל הכללים אחד לשני ומהווה מפתח להבנה של מה שקושר ביניהם. ל"משהו" הזה אני קורא "היגיון פנימי".
משחק הכדורגל הוא עולם בפני עצמו, משום שהוא מסגרת לפעילות שיש לה היגיון פנימי. עוד נדון במושג המעורפל הזה, "היגיון פנימי", שכן הוא עומד בלב ההצעה שלי כאן. כרגע אני מבקש לטעון, שיש סיבה אמיתית וברורה לכך שכאשר אנחנו רואים את בעיטת המספריים המדהימה של החלוץ, ששולח את הכדור בין שני המגינים, מילימטרים ספורים מאצבעותיו של השוער, אל הפינה הימנית העליונה של השער, כולנו כאיש אחד קופצים על רגלינו, מניפים את ידינו לאוויר וצועקים: "איזה יופי!". בנסיבות הנכונות ובביצוע הנכון, בעיטה אחת יכולה להכיל בקרבה את כל החוכמה של עולם הכדורגל. בעיטה אחת עשויה להפגין את הפואנטה, את ההיגיון הפנימי, את ה-"what it's all about". לבעיטה שכזו קוראים בעיטה יפה.
רונלדיניו שולח מספרת. בעיטה יפה (צילום: רויטרס)
לכל ז'אנר יש יופי משלו
מה שנכון לעולם הכדורגל נכון לגבי כל תחום תרבותי. טיעון מוצלח בבית-משפט עשוי לרגש אותנו. מהלך מבריק בשחמט מרומם את רוחנו. מרצה נלהב להיסטוריה אשר מוביל את קהל השומעים שלו להבנה חדשה, גורם לנו תחושת סיפוק נפלאה. כל אלה דברים יפים. הם יפים, כי הם מגלמים בקרבם ומפגינים בפנינו את ההיגיון הפנימי של העולם שבו הם מתרחשים - עולם המשפט, עולם השחמט ועולם האקדמיה.
ובכל זאת, מושג היופי נקשר תמיד לעולם האמנות - תחום תרבותי שעיקר עיסוקו הוא מושג היופי וביטויו בכלים ובאמצעים שונים. לאורך ההיסטוריה היו עליות ומורדות במערכת היחסים בין האמנות ליפה, אולם דווקא המגוון המרשים של סוגי האמנות מראה לנו, שהיופי אינו תכונה כללית כזו או אחרת. היופי אינו סימטריה, ולא אסימטריה. הוא לא פרופורציה כזו או אחרת. הוא גם לא איזון או, לחלופין, הפרת איזון. מריבוי התחומים האמנותיים אנו לומדים, שלכל ז'אנר יש סוג יופי משלו.
ומכאן, ההצעה המדויקת שאני רוצה להעמיד על הפרק היא: מה שנחשב ליפה משתנה מתחום לתחום וממוסד אמנותי אחד לשני. אני חוזר: מה שמגלם בתוכו ומפגין בפנינו את ההיגיון הפנימי של עולמו, הוא היפה.
בואו ניכנס מעט לעולם האמנות. ציור אימפרסיוניסטי הוא יפה אם ובמידה שהוא מגלם בתוכו ומציג בפנינו את ההיגיון הפנימי של עולמו – כלומר, של עולם האימפרסיוניזם הצרפתי (זרם אמנותי דומיננטי באמצע המאה ה-19).
אם כך, האם כדי לקבוע אם ציור אימפרסיוניסטי כלשהו יפה יש להבין תחילה את ההיגיון הפנימי של האימפרסיוניזם? אני סבור שכן. אבל את ההיגיון של האימפרסיוניזם יש ללמוד; הוא אינו מובן מאליו. מונה הציע אותו, פיסארו בדק אותו, מאנה התווכח איתו, רנואר דחף אותו לקצה... זה לא עניין פשוט להמציא היגיון פנימי לז'אנר אמנותי. אולם משעה שהוא כבר מנוסח, אין קושי רב ללמוד אותו.
מנוף לנקודות אור וחזרה לנוף
ביסוד התפישה האימפרסיוניסטית עומד הרעיון, שעל הציור להיות חיקוי פלסטי של תהליך הראייה הפיזיולוגי. בלשון פשוטה יותר, פירוש הדבר שהציור והעין יעבדו פחות או יותר באותה צורה. למיטב הבנתם דאז של הציירים האימפרסיוניסטים, כאשר אדם עומד על גדת הנהר וצופה בנוף, האור מהאובייקטים המרכיבים את הנוף נכנס אל תוך עיניו של הצופה ומתפרק לנקודות של אור צבעוני על רשתית העין. הנוף עובר כמידע פיסיקלי, מפורק לנקודות אור, נקלט דרך מערכת הראייה ועובר אל המוח, שם, בתהליך של עיבוד, המידע המפורק לנקודות ומורכב חזרה לשלמות אחת. כאשר מושלם התהליך, הצופה חווה את ה"נוף".הרעיון של האימפרסיוניסטים הוא כזה: אם נחקה בציור את פעולת הראייה הפיזיולוגית כפי שהיא מתקיימת בטבע ותוארה לעיל, אזי אדם שמסתכל על הציור יזכה לאותו סוג של חוויה שהיה חווה אילו הוא עצמו הביט בנוף. לחוויה זו הם קראו "אימפרסיה".
אם כך, עומד הצייר האימפרסיוניסטי על גדת הנהר ומביט בנוף. כמו שהאור מפרטי הנוף מתפרק לנקודות אור על רשתית העין, כך הצייר מפרק את הדימוי של הנוף לנקודות בדידוֹת של צבע על הבד. ההיגיון הזה של חיקוי תהליך הראייה מסביר לנו הרבה מאוד ביחס לאימפרסיוניזם. למשל, את העובדה שציורים אימפרסיוניסטיים מורכבים כולם מנגיעות מכחול בדידות, ואפשר לראות בנקל את עבודת המכחול של הצייר - נגיעות של צבע על בד הציור שקולות לנקודות אור על רשתית העין.
היגיון זה הכתיב גם אופן ציור דומה. עצים, שמיים, מים, גוף אישה, סלעים – כל אלה צוירו באותו אופן וזכו לאותו טיפול במכחולו של הצייר האימפרסיוניסטי; הכל עבר פירוק לנגיעות בדידות. כך גם אפשר להבין מדוע אין קווים אצל האימפרסיוניסטים.
פשוט כי אין קווים גם על הרשתית של העין. נאמר, אם כן, שציור אימפרסיוניסטי הוא יפה, במידה שהוא מגלם בתוכו ומפגין לעינינו את ההיגיון האימפרסיוניסטי.
ממי למדנו ששקיעה זה יפה? (צילום: עדי יחיאלי)
הטבע מחקה את האמנות
אם הטענה שלי נכונה, אזי אמנות מגלמת ומפגינה בפנינו את הגיונם הפנימי של הדברים. לכל ז'אנר אמנותי יש היגיון פנימי משלו. בציור הקלסי אנו רואים את העולם דרך משקפיים אידיאליסטיים. בציור רומנטי אנו רואים את העולם ואותנו במונחים של כוחות הפוכים ומשלימים, אשר נאבקים להגיע להרמוניה. בציור ריאליסטי אנו רואים את העולם הטבעי כמציאות המתקיימת "בגובה העיניים", בלי אידיאליזציות ובלי רומנטיזציות. לכל ז'אנר היגיון פנימי משלו, ולכן לכל ז'אנר יופי משלו. אולם העיקרון המהותי של היפה נשאר אחד בכל מקרה: זה אשר מגלם ומפגין את הגיונו הפנימי, הוא היפה.
וזה מוביל אותנו למהלך מפתיע, שאותו ביצע אוסקר ויילד. במאמר מרתק משנת 1891, בשם "כוונות" (Intentions), אוסקר ויילד מפתח תזה על היפה, שנראית על פניה הזויה למדי. ויילד טוען שיותר מאשר האמנות מחקה את הטבע, הטבע מחקה את האמנות.
ויילד טוען שעד שמונה ופיסארו לא ציירו את הערפל הלונדוני הטיפוסי, הערפל כלל לא היה קיים. "הדברים הינם בגלל שאנחנו רואים אותם, ומה שאנחנו רואים ואיך אנחנו רואים אותם, תלוי באמנויות אשר השפיעו עלינו... עתה, אנשים רואים ערפילויות לא בגלל שהן ישנן, אלא בגלל שמשוררים וציירים לימדו אותנו לראות את היופי המסתורי של אפקטים אלו. יכול להיות שהיו ערפילויות בלונדון במשך מאות שנים. אני מתאר לעצמי שהיו. אבל אף אחד לא ראה אותן, לכן לא ידענו עליהן מאום".
ויילד לא חושב שמונה ופיסארו בראו את הערפל הלונדוני. אבל הוא כן טוען שעד שהאמנים לא הראו לנו אותו, אנחנו לא ממש ראינו. אני חושב שזו תובנה מדהימה מצידו של אדם שחי לפני 100 שנה ואינו בקיא ברזי הפילוסופיה הפוסט-מודרנית. במונחים שאני מציע כאן הייתי אומר, שהאמנים אשר מראים לנו את יופיים של הדברים באמצעות יצירות מוצלחות, בעצם מראים לנו את הגיונם הפנימי של הדברים אותם הם מתארים. "להביט בדבר-מה זה מאוד שונה מלראות אותו. לא רואים את הדבר עד שלא רואים את יופיו. אז, ורק אז, הדבר קיים ממש", כתב ויילד.
זה משפט נפלא, ומה שויילד אומר, במונחים שלי, הוא שהאמנות מלמדת אותנו לראות את פני הדברים דרך הגיונם הפנימי. ככל שהאמנות מראה לנו את הדברים באורח יפה יותר, כך ההיגיון הפנימי של הדברים נהיר לנו יותר. לכך, אני סבור, הוא התכוון בדיוק כשאמר ש"לא רואים את הדבר עד שלא רואים את יופיו". לראות את יופיו של משהו - פירושו להבין את ההיגיון המיוחד לו. לראות את היופי בבעיטה במשחק כדורגל זה להבין את ההיגיון של המשחק וממש לחוות אותו. לראות את היופי בציור אימפרסיוניסטי זה להבין את הלוגיקה של האימפרסיוניזם ולהרגיש אותה בעבודת המכחול של פיסארו ובאור של רנואר.
אם כן, אפשר לומר כך: לראות שקיעת שמש יפה זה להבין ולחוות את ההיגיון הפנימי של הטבע. לכן אנו מתרגשים, נכון? לא נכון, אומר ויילד. לא הטבע הוא שמרגש אותנו. היכולת לראות שקיעת שמש יפה ולהתרגש מותנית באמנויות שאותן הכרנו והפנמנו - אמנויות שלימדו אותנו איך נראית שקיעת שמש יפה. לא האמנות מחקה את הטבע, אומר ויילד, אלא הטבע "מחקה" את האמנות.
לראות שקיעה ולמות
לומר שאני מכיר את ההיגיון הפנימי של ציור אימפרסיוניסטי, פירושו לומר שאני יודע איך צריך להיות נוף אימפרסיוניסטי תקין ויפה. על אותו משקל, לומר שאני מכיר את ההיגיון הפנימי של שקיעת שמש, פירושו לומר שאני יודע איך צריכה להיות שקיעת שמש טבעית ותקינה. מאין אני שואב את הידע הזה? מהעולם? מהטבע? אני חושב שלא.
הידע הזה קיים כבר בתמונת העולם שלנו, ותמונת העולם הזו מצוירת עבורנו על-ידי סוכני מוסדות התרבות שלנו - בעיקר על-ידי המדע והאמנות. אנו למדנו מהן שקיעות שמש יפות מציורים יפים שציירו לנו גדולי הציירים. ציירים רומנטיים, כמו ויליאם טרנר האנגלי וקספר דיויד פרידריך הגרמני, הם שקבעו לנו מהן שקיעות רומנטיות ומהי שמש שוקעת.
הלומיניסטים (זרם רומנטי אמריקני, גם הוא מאמצע המאה ה-19) תרמו רבות לעיצוב התפישה הרווחת במערב של "מהי שקיעת שמש יפה". לתמונת עולם רומנטית יש היגיון פנימי משלה, לפיה העולם מונע על-ידי כוחות מנוגדים במשא ומתן דיאלקטי מתמיד ביניהם. הכוחות המנוגדים הם לעיתים זכר ונקבה, לעיתים שמיים וארץ.
ברומנטיקה של המאה ה- 19, אחת הדיאלקטיקות הנפוצות ביותר, אחד המתחים המתמידים, מתקיימת בין הטבע לאדם. הרומנטיקן שואף להגיע להרמוניה בין הכוחות. בתפישה הרומנטית, הטבע הוא עצום, אימתני ומעורר השתאות. לפי ההיגיון הזה, שקיעת שמש תהיה גרנדיוזית, שופעת אנרגיה של אור, צורבת... האם לא ייתכן שלמדנו לראות שקיעת שמש בעיניים רומנטיות דרך ציורים שכאלה?
הייתכן שבמובן מאוד חשוב למדנו לראות את ההיגיון של לונדון האפרורית דרך העיניים של פיסארו? ואולי למדנו לראות את ההיגיון של שקיעת שמש מטרנר? ואת ההיגיון האמיתי של הנימפיאה (water lily) מקלוד מונה? אם כך הדבר, איזו עוצמת בריאה יש לאנשי האמנות, שהופכים להיות כמעט אלים! הוגים רבים, מאפלטון ועד לד'למבר והאנציקלופדיסטים של הנאורות, אכן חששו מעוצמה זו. גם היהדות חששה, ובצדק. כוח ה"בריאה" של האמן מרשים ועשוי להוביל לסוג של הערצה ועבודת אלילים. החשש התברר תמיד כמוגזם. אמנים (כמו גם המדענים) אינם יוצרים את המציאות; הם רק נותנים לה משמעות ופרשנות במסגרת מוסדות התרבות שלהם.
ההבנה הזאת מאפשרת לנו לסגור את המעגל: שקיעת שמש יפה תהיה זו אשר מגלמת ומפגינה את ההיגיון הפנימי של הטבע. אבל אנחנו לא מכירים על בוריו את ההיגיון הפנימי של הטבע; אנחנו לא ממש יודעים איך הטבע עובד. לכן יש לנו תיאוריות והשערות, אשר מתארגנות לכדי תמונת עולם.
במרוצת הזמן ההשערות, כמו גם תמונת העולם שלנו, משתנות פעמים רבות. בכל תקופה ובכל ז'אנר נוצרו תמונות מסוג שונה – קלסית, אידיאליסטית, דתית, רומנטית, מטריאליסטית, מכניסטית, קוונטית – לכל תמונה היגיון פנימי משלה. אנחנו משליכים תמונות אלו על המציאות, על הטבע. המדע שלנו מסביר את תמונת העולם שאנו בונים; האמנות שלנו - מראה לנו אותה.
האמנות מראה לנו את ההיגיון הפנימי המשוער של הטבע. לפיכך, שקיעת שמש יפה תהיה זו אשר מגלמת בתוכה ומפגינה בפנינו את ההיגיון הפנימי של שקיעות שמש על-פי הבנתנו. את מה שאנו מבינים, למדנו מהאמנות. האמנות מראה לנו שקיעות שמש על-פי היגיון מסוים – למשל, שקיעה רומנטית של טרנר. כאשר אנו רואים ומזהים דבר דומה בטבע, אנחנו רואים אותו כיפה.
אני סבור שויילד ידע על מה הוא מדבר. במהלך דורות אינספור רתמנו את העגלה לפני הסוסים. לא האמנות היא שמחקה את הטבע. להפך, הטבע מחקה את האמנות. אין יופי טבעי. אין שום ערך בטבע, מהנחה זו הרי התחלנו את המאמר. על כן, היופי שאנו כן מוצאים בטבע, ואפשר לראות הרבה מאוד יופי בטבע, אינו "יופי טבעי". מקורו באמנות ובאמנים שלנו. אנחנו בראנו את היפה, לא הטבע.
המאמר מבוסס על ספר בשם "Beautiful", אשר עומד לראות אור בקרוב. הוא פורסם בגיליון 4 של כתב העת "אודיסאה " .
ynet מדע: לקריאה בכל כתבות הערוץ על ציר זמן
לפנייה לכתב/ת 
