זה בסדר, אני אשכב לי פה בחושך לבד, עם שפעת
אני קונטרול-פריק ותמיד רוצה לעשות הכל לבד. ככה הבן אדם היחיד שאני יכולה לבוא אליו בטענות, או שיכול לבוא בטענות אלי, הוא אני. אני והטענות שלי על עצמי חיות ביחד בשלווה ביקורתית יוקדת במיוחד כבר מספיק זמן כדי לקרוא לכל העסק הזה הרמוניה. אבל מה קורה כשאני פתאום חולה בשפעת?
אני גם לא אוהבת לבקש מאנשים דברים, מבחינתי זה פתח לצרות, אני לא רוצה שיגידו כן רק כי "לא נעים לי" שיחק תפקיד, ואני לא רוצה שיגידו לא, כי אז זה יפגע בי. לכן אני פשוט מעדיפה לא להיכנס לדרמות אפשריות, בכלל, ולעשות לבד. אני לבד. ככה הבן אדם היחיד שאני יכולה לבוא אליו בטענות, או שיכול לבוא בטענות אלי, הוא אני. וכבר התרגלתי לטענות שלי על עצמי. אני והטענות שלי על עצמי חיות ביחד בשלווה ביקורתית יוקדת במיוחד כבר מספיק זמן כדי לקרוא לכל העסק הזה הרמוניה.
החלק הטוב ביותר ב"אני לבד" זה לגור לבד. באמת שמבחינתי אין דבר מענג יותר. אני גרה באותה דירה שכורה בתל-אביב כבר כמעט שמונה שנים, ועלי לציין שזו היתה אהבה ממבט ראשון. דירה בגודל שרציתי, ברחוב שהכי רציתי לגור בו, ובדיוק במחיר שהייתי מוכנה לשלם על שכירות. גם עיצבתי אותה בדיוק כמו שרציתי, עם צבעים על הקירות ופיצ'יפקס על השידות, והיא הפכה מדירה לבית. הבית שלי. אני אוהבת את זה שאני יכולה להסתובב בספייס הפרטי שלי איך שבא לי, לעשות מה שבא לי מתי שבא לי, וכל זה בלי ריבים על שלט הטלוויזיה, על המוזיקה, על המחשב, על הכלים בכיור וכן הלאה. בניגוד לכמה סטריאוטיפים אין לי בעיה עם ג'וקים. כלומר- הם די מגעילים, אני לא אגדל אותם כחיות מחמד, אבל סך הכל לא צריך להיות מדען טילים או גלדיאטור כדי להרוג אותם, אין לי בעיה לסדר סתימה בכיור, וגם אין לי בעיה לשלם כסף לאנשי מקצוע על כל מה שכבר הבנתי שאני לא יכולה לעשות (או שלא ממש בא לי לעשות). בקיצור, אני מסודרת, מאושרת ו... חולה.
הקיץ הזה משגע לי את כל הנוירונים. בחוץ אני ממש מרגישה איך אני נמסה באיטיות אך בשיטתיות, וכשאני נכנסת למשרדים, חנויות וכן הלאה, נראה שעשיתי קפיצה קטנה לחו"ל, ליתר דיוק - סיביר. הכניסה והיציאה והמשחקים של הפנים והחוץ, חם וקר, שמש ומזגן גרמו לגוף שלי להגיד "אני הולך" ולא לחזור... זה התחיל מקצת נזלת, המשיך בשיעול כבד במיוחד, ואז הגיע גם החום הגבוה ואיתו ההיסטריה החזרזירית. שפעת בקיץ, מי היה מאמין.
איזה מבאס זה להיות חולה.
בתור ילדים, ככל שזה הכי מבאס בעולם להיות חולים, זה גם כיף. כולם מכרכרים סביבך, מטפלים בך ודואגים לך, וכל מה שאתה צריך לעשות זה איזה פרצוף מסכן ועצוב ואיזה אפצ'י קטן כדי להשיג דברים שאם היית בריא היית צריך ממש להתאמץ בשביל לקבל אותם. כל מיני צ'ופרים טעימים ושאר חיזוקים חיוביים. זה לא סוד, ורוב הילדים שגדלו במשפחות נורמליות פחות או יותר יודעים את זה - נורא אוהבים אותך כשאתה חולה, מסכן, שפוך ומנוזל. אני זוכרת עד היום רגשות של קנאה עזה לאחותי, שתחייה, כשהיא ברוב חוצפתה החליטה להתאשפז בבית חולים לכמה ימים בגלל דלקת (בלתי נראית!) באוזן. אבל זה בסדר, אחרי זה החזרתי לה... בגדול.
אולי בגלל זה אצל מבוגרים חולים עדיין נשארת תגובה פבלובית כזו של "תנו לי פינוקים פה ועכשיו", שהופכת באופן די מעוות להיות שווה ערך ל"תראו לי כמה אתם אוהבים אותי", ובתוך שנייה כל המגננות, כל השטיקים וכל אימפריית העצמאות שבנית לעצמך עם עצמך במשך השנים עפים מהחלון ונמחקים כלא היו, ואתה מוצא את עצמך יושב בתוך ערימת טישואים, מיילל בפתטיות "איך נפלו גיבורים", מרחם על עצמך בכל רמ"ח איבריך הדואבים, ולא מבין למה אף אחד לא חושב על אפילו סתם להכין לך מרק עוף (וזה לא שאני אוהבת במיוחד מרק עוף). מה שכן, כלפי בחוץ שמרתי על פאסון. כששאלו אותי אם אני צריכה משהו לרוב אמרתי שלא, ושיש דבר כזה משלוחים. ושהכל יהיה בסדר.
בדד אלך, גם תפילה אין לי! בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום
נקודת השבירה היתה כשהלכתי לרופאה, ובזמן שהיא נתנה לי רשימה מכובדת של תרופות היא ביקשה ממני לא לצאת מהבית, ואף לדאוג לבני הבית, אם יש, כי הם עלולים להידבק... וחשבתי לעצמי... בני הבית? מי? הג'וקים? (אם k300 לא מחסל אותם אז יש אותי משופעת). או אז התחלתי לזמזם לעצמי: בדד אלך! גם תפילה אין לי! בדד!!! בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום!!! ונורא ריחמתי על עצמי שאין לי איזה בן זוג מסוקס שיגאל אותי מיסורי המחלה הנוראית הזו שקפצה עלי פתאום על ידי קצת נעימים בגב ואולי איזו ביצת הפתעה של קינדר או משהו. סך הכל אני לא מבקשת הרבה, באמת שלא.
ואז חברה התקשרה, ספרה שגם היא חולה ושהיא כנראה נדבקה ממני. ביקשתי את מחילתה ממחלתה, ואז הרשיתי לעצמי ממש להיסחף ולהגיד לה - טוב, לך לפחות יש את א' (בן זוגה) שיטפל בך. שתיקה עזה השתררה בצד השני של הטלפון, ואז התברר שהא' מושפע קשות ממחלתה של חברתי. הוא נכנס לדיכאון, לא מתפקד ועושה קולות של גם קצת חולה בעצמו, ומה זה? הוא לא יכול לקחת את עצמו בידיים וקצת לטפל, לפנק וכן הלאה?
תמיד צוחקים על כך שכשגברים חולים הם הופכים למין יצור מסכן, בלתי מתפקד ובכייני. החדשות המסעירות הן שלא מדובר בדבר מגדרי, גם נשים הרבה פעמים מגלות את אותן הסימפטומים כשהן חולות. ומותר לנו, לכולנו, להיות קצת בכיינים כשאנחנו חולים. כי אם לא אז, אימתי?
בברכת בריאות ושלום בית לכל מי שאולי הדבקתי ולכל מי שחולה.
לפנייה לכתב/ת 
