ואשר יבוא את רעהו – מודלים של אינטימיות זוגית

חתונה ללא גבולות

השבוע השתתפתי בחתונה מיוחדת, אולי המיוחדת ביותר שראיתי בחיי. חתונה שהביסה את כל ההגדרות המקובלות של 'דתיים' ו'חילונים'. חתונה שנישאו בה אישה ואיש ששניהם תמימים, מאמינים, יצירתיים, נדיבים ואוהבים וכל השאר – הסתדר מעצמו. פרשת שופטים עוסקת הרבה עניינים מדידים, מדויקים, שאינם יודעים משוא פנים ואינם מתבלבלים בין ימין ושמאל אבל הערב אני מרגישה כמה שהגדרות נוחות ומועילות יכולות גם לחבל. הפרשה מציעה סדר וביטחון ואני שבה מחתונה שהציעה ערבוב תחומים וסוג חדש של ביטחון.

אלימות ואהבה

כאמור, פרשת שופטים אוהבת סדר ובין שלל נושאיה היא עוסקת בדין רוצח בשוגג (יט א-י). רוצח בשוגג הוא אזור גבול מדמם – יש רצח, יש רוצח ובכל זאת אין ממש אשם אז מה עושים? התורה תפתור את זה בדרך שלה וחז"ל, כדרכם הברוכה, יעברו דווקא מתוך הרצח לדבר על מקום מתעתע אחר, אולי הפוך, על כמיהת וחרדת האהבה.

לחכמי התלמוד יש הרבה חוש הומור ומעט בושה

וייתכן שלכן אני כל כך נהנית ללמוד מהם. כמה וכמה סוגיות תלמודיות אינן מובנות למי שניגש אליהן בעמדה מתחסדת, בציפייה שהחכמים יזהו את עצמם עם מודלים המתנזרים בפומבי ממין ומשיחה חופשית אודותיו. לפנינו אחד המקומות בהם האסוציאציות החופשיות (והמתבקשות, יש לומר) גורמות לחכמים לזרום בחפשיות מדיני ממונות ונפשות לדיני המיטה (בבא קמא לא ע"ב – לב ע"א):

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה - פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה - פטור בעל הקורה,

ואם עמד בעל קורה - חייב, ואם אמר לבעל חבית עמוד - פטור. היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורה - חייב, ואם עמד בעל חבית - פטור, ואם אמר לבעל קורה עמוד - חייב. ...

חוקי תנועה במרחב הציבורי

המשנה עוסקת בחוקי תנועה. השווקים הומים. אנשים מסתובבים עם קורות,

כדים, נרות, ערימות של פשטן ואלהים יודע מה עוד. כמו בימינו, כך גם בימים הרחוקים, חוקי תנועה נועדו לסדר את החיים וגם לדעת לאחר מעשה, מי חייב בתשלום פיצויים.

שני אנשים מסתובבים בשוק; אחד עם קורה והשני עם כד. הקביעה העקרונית של המשנה היא שכל אחד אחראי להשגיח על חפציו כיוון שבמרחב הציבורי 'לזה רשות להלך ולזה רשות להלך'. אלא שאם אחד הצדדים עושה תנועה מפתיעה (חוסר תשומת לב, עצירה פתאומית וכד') השיקול הקובע את האחריות הוא מי אחראי לתנועה המפתיעה – מי שעוצר בלי להודיע או מאיץ לפתע את תנועותיו, נושא בנזק. די דומה לחוקי התנועה שלנו.

ולמה אני מטריחה אתכם בחוקי תנועה שגילם 1800 שנים לפחות? בעיקר בגלל הגמרא שדנה במשנה זו, שהיא קושרת בין רוצח בשוגג, דיני ממונות ומעשה האהבה -

שאל רבה בר נתן את רב הונא: המזיק את אשתו בתשמיש המטה, מהו? כיון שברשות הוא עושה - פטור, או שמא היה עליו לעיין (לבדוק)?

אמר לו (רב הונא לרבה בר נתן) למדנו במשנה: "שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך".

....

הנאה יש לשניהם (לגבר ולאשה) אבל (רק) הוא (הגבר) עושה מעשה

חכמי הגמרא זורמים אל המיניות בקלות

חכמי הגמרא לא מכירים את העכבות שלנו והם לא זקוקים לקורסים שעוסקים במשמעותם של סמלים, הם לגמרי בתוך החוויה. המשנה מדברת על כד וקורה וכמה מחכמי התלמוד רואים מייד אברי מין. כד וקורה זה ... גבר ואשה (אל תגידו שלא חשבתם על זה קודם) ואף אחד בתלמוד לא מסמיק או חושב שזה מביך.

מודל א' – גבר ואשה הם כד וקורה

בית המדרש עוסק בכדים ובקורות ופתאום רבה בר נתן (או עורך הסוגייה) קופץ ושואל את רבו, רב הונא, מה דינו של גבר שגורם נזק לאשתו בשעת 'תשמיש המטה' (כינוי מקובל ומעורר מחשבה לקיום יחסי מין) רב הונא לא נבהל, הוא גם לא שואל את התלמיד אם או מה קרה, ואיך פתאום התעוררה השאלה, הוא פשוט משתמש בהשוואה ומציע תשובה. אם כן, ב'מחזה' שמציעה תחילת הסוגייה, המרחב האינטימי הוא מקום שבו לשני בני הזוג יש 'רשות להלך' על פי העקרונות שקבעה המשנה, כל מי שמשנה את חוקי המיטה נושא באחריות לנזקים, לפנינו מרחב זוגי משותף ואחריותו של הגבר לא שונה מזו של האשה.

מודל ב' – גבר הוא גרזן ואשה היא...

כמה שנים מאוחר יותר, מזדעק חכם בבלי חשוב לנוכח המרחב השיוויוני של רב הונא. המודל הזוגי של רבא הוא מודל הפרשה שלנו, מודל הרוצח בשוגג. כן, לא פחות. זו רמת החרדה ועל כן זו רמת האחריות. רבא מזכיר לנו שגם היער המוזכר בפרשה שלנו הוא בעצם רשות הרבים. אולם, בניגוד לכד ולקורה, אדם שנכנס ליער עם גרזן 'ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת' לא נחשב לחף מפשע אלא לרוצח בשוגג שעתיד לבלות שנים ארוכות בעיר מקלט.

האם האחריות במרחב המיטה מוגבלת או כמעט חסרת גבולות? תלוי איך אתה תופס את ה'נשק' שנתן לך הטבע. רבא תופס את הגבריות שלו כגרזן ואת המעשה המיני כפולשנות גברית מסוכנת לגופה של אשה, ולכן האחריות המוטלת על 'בעל הגרזן' עצומה. מבהילה.

אני קוראת את דברי רבא וחושבת לעצמי שלפעמים מקור האמונה שיש לנו אחריות גדולה על הזולת, ברגשי עליונות או בפנטזיות אלימות (ולפעמים גם לא...). אני גם שואלת את עצמי על הקשרים האפשריים בין אחריות ושיוויון ביחסים בין המינים, והאם טענה לשיוויון היא ממילא דרישה לחלוקה חדשה של האחריות?

מודל ג' – הנאה מינית יש לשניהם

בצער חסכתי מאתנו פסקה בגמרא (חברי לבית המדרש, אל תוותרו) בה תוקיפים את רבא על כך שהוא פוסל את ההשוואה בין החבית והקורה לגבר ואשה. בתשובה מסביר רבא (או הדובר מטעמו) שיש להבחין בין המעשה המיני שאינו שוויוני – הגבר חודר והאשה נחדרת (נחרדת?) להנאה מהמעשה המיני שהיא, ורק היא, שיוויונית. לטענתו של רבא יש להבחין בין ההנאה המינית לפעילות המינית - האפשרות והזכות להנאה קיימת לשני בני הזוג, האחריות עדיין נותרת על הגבר כיוון שהוא עושה את המעשה, ולכן הוא זה שצריך 'לעיין'. להיזהר.

האם אנחנו רוצים לראות במיניות הגברית נשק מסוכן, זאב שהולך ביער ולוכד 'כיפות אדומות' פתיות? האם אנחנו רוצות שיזהרו בנו, או שאנחנו מעדיפות לחלוק אחריות וסכנות? והאם אפשר להפריד בין התשוקה המשותפת לאהבה, לנשיאה בתוצאות מימושה?

מרחבי בית המדרש של הטוקבקים

הפעם גם אמא שלי

מצטרפת לתודות, היא בבית ואנחנו בשלום. אני מקווה שרונן כבר חוזר ממילואים. תודה כתמיד לבליניק ולדודי, למיכל, לשרית, לבתיה, לאושר ואושר, לדתיה (עדיין ניו יורק?) ולרבים אחרים על התורה. ברכת ברוך הבא (מעט באיחור) לנס קפה ותודה למשה שבודק ומציין את השתפרות והתמתנות דברי התורה שלי. אני מגלה על עצמי שאני לומדת שפה חדשה-ישנה, ולפעמים גם לומדת לעשות 'מתיחת שרירים' לתכנים ולהעדפות האישיות שלי. אני יודעת שאני לא לבד במאמץ הזה ואולי לשם כך התכנסנו...

חודש אלול הגיע וזה זמן טוב לכולנו לשחרר חמלה וחמדת לימוד ולבחון מחדש כעסים ישנים (ואם חס וחלילה מישהו נכשל, אנא מכם, נמחל ולא נגיב. זה יעבור מעצמו. אנחנו כבר מנוסים)