קורבן אופנה: על אהבות נכזבות ואכזבות טובות

אפרופו מעילי פרווה: פראג 2002. בתיכון רבין בכפר סבא כולם לומדים לבגרות באנגלית ואני וחברתי הטובה שולצי (הידועה בכינויה שולצי הקוטפת עקב נטייתה הכרונית לקטוף בנונשאלנט בגדים מקולבים) החלטנו לנסוע לשבוע בפראג ולקחת איתנו את ידידנו ז'ניה, גבר בעל חיבה מובהקת למכשירי חשמל. הזמן היה כריסמס ואנחנו תיכננו על סיילים. למעשה היה זה מסע שופינג בתוספת גבר לסחיבת השקיות. 

מיד אחרי שנחתנו התבררו לנו שני דברים מהותיים: הראשון, פראג היא עיר די אפורה עם רחוב חנויות אחד; השני, ז'ניה לא תכנן בשום אופן לסחוב לנו את השקיות. נהפוך הוא, הוא תכנן לקחת אותנו למוזיאונים. אותנו, שתי נערות מאזור השרון שקיבלו קצת יותר מדי כסף מההורים, מה לנו ולמוזיאונים. כבר אז היה ז'ניה נער מתוחכם. הוא לקח את הכסף והדרכונים שלנו, הכניס לכיס הפנימי של המעיל שלו וטען בתוקף שאנחנו לא אחראיות מספיק ושבפראג יש הרבה כייסים. ואנחנו? כנראה שבאמת היינו נערות פוחזות, כי עובדה שנתנו לו לעשות זאת.

ואז ראיתי אותו: מכוער כמו עכברוש, בצבעים מלוכלכים של אפור וחום, מעיל פרווה קטן בגובה המותן במחיר שווה לכל נפש של 220 יורו. בו במקום ידעתי שאני חייבת אותו. ידעתי שגם אם לעולם לא אלבש אותו בארץ, לפחות הוא ישמש אותי בשלושת הלילות שנותרו לי לבלות בפראג המושלגת. שולצי הסכימה איתי מיד (אין לה טעם בבגדים, יש לה פשוט המון בגדים). לקחנו את המציאה ופצחנו בריצה, מרשרשות בקרינולינות מדומיינות. מתנשפות וסמוקות לחיים הגענו לקופה רק כדי לגלות שכמו בארמונו של ולדיסלב השני, גם כאן אין לנשים כסף משלהן. זועמות וממורמרות יצאנו לרחובות הקפואים לחפש את ז'ניה, ומצאנו אותו בחנות למכשירי חשמל, בדיוק ברגע שסיים לפנק את עצמו בזוג סטנדים ענקיים למערכת סראונד.

"את הכסף" ציוויתי.

"למה בדיוק?" הוא שאל בחוצפה.

"למשהו, זה לא עניינך, אתה לא אבא שלי" (זה היה עוד בנעוריי, כשלאבא שלי הייתה סמכות כלשהי)

"כמה את צריכה?"

"200 יורו" ניסיתי לרכך את המחיר.

"נראה לך! השתגעת? מה בדיוק את רוצה לקנות?"

"מעיל פרווה" מצמצתי באיטיות.

פאוזה.

"בבקשה ז'ניצ'קה, הוא כל כך יפה", נשכתי את השפה התחתונה.

"אני רוצה לראות בעצמי".

שולצי תקעה לי מרפק וקרצה בסיפוק. לקחנו אותו למנגו וכל הדרך התנהגו למופת: עזרנו לו לסחוב את הסטנדים למערכת סראונד, התעניינו באיכותם, פטפטנו על הבדלי המחירים, שיבחנו אותו על העסקה המשובחת שעשה וכמובן הקפדנו לצחוק מכל בדיחה שלו.

ז'ניה בכלל לא התלהב מהחנות, הוא מצא את העיצוב קיטשי ומלאכותי, כזה שאמור לגרום לבנות כמונו להרגיש כמו נסיכות מטופשות עם הרבה כסף ותחום עניין אחד. אבל לי לא היה אכפת. אחזתי בידו ולקחתיו במעלה גרם מדרגות השיש ובין העמודים הקורניתים כדי להציג בפניו את העכברוש הפרוותי שלי.

ז'ניה עשה מבט חמוץ כל כך שאפשר היה לחשוב שהוא באמת ראה עכברוש.

"בבקשה, ז'ניצ'קה, אני חייבת". ידעתי מיד שהסיכויים שלי נמוכים.

"תגידי לו שזה בכלל הכסף שלך!" שולצי לחשה לי באוזן.

"זה בכלל הכסף שלי!"

"אבל תגידי למה את בכלל רוצה את הדבר המכוער הזה?"

"אני רוצה וזהו"

"זה מעיל פרווה, מה תעשי עם זה בארץ?"

"לא הרבה אולי, אבל אני רוצה לפתוח את הארון שלי ולהסתכל עליו"

"אני מתערב איתך שעוד חודש תחשבי שזה הדבר הכי מכוער שאי פעם קנית ותצטערי שבזבזת על זה 200 יורו"

"לא נכון, אני לא אצטער בחיים" בשלב הזה כבר הייתי ממש קרובה להשתרעות על הרצפה המצוירת של ולדיסלב, כולל בכי קולני ורקיעות ברגליים.

"אני אומר לך, אני מכיר את התסמין הזה. את מסתכלת על מעיל הפרווה הזה כאן והוא נראה לך יפהפה, מסתורי ואפלולי על רקע השיש והשנדלירים והשפה הזרה והשלג שיורד בחוץ. אבל בארון שלך הוא יהיה מכוער רצח".

אז אני לא קיבלתי את מעיל הפרווה הצ'כי שלי, וז'ניה קיבל גם קיבל חופשה מהגיהינום. בדיעבד, יכול להיות שדווקא היה מדובר בדיל שווה, כי עובדה

 ששבע שנים מאוחר יותר אני עדיין זוכרת אותו כאילו זה היה אתמול: אהבה בלתי ממומשת, החטאת מטרה שהייתה ברת-השגה, הפסד של הזדמנות, אי-ניצול של שעת כושר – תיקראו לזה איך שתקראו לזה. אני עדיין מתגעגעת אליו, במיוחד בימים שבהם הרוח נושבת ואני מדמיינת אותנו יחד, הולכים יד ביד בשד' רוטשילד, סוחפים מבטים מכל עבר. אבל אני יודעת שיש סיבה לזה שאנחנו לא ביחד, שזה משמים, זה לא רק טיימינג גרוע וקנאה של אחרים.

העכברוש שלי הוא דוגמא מושלמת להחמצה נכונה. הרגעים האלה של התאהבות בפריטים הם נדירים למדי, וכשהם כבר מתרחשים מדובר לרוב בפריט אקסטרווגנטי ומופרך כמו שמלה מנומרת, כמו מעיל פרווה, כמו משהו שהיית רוצה ללבוש יום אחד, כמו מישהי שהיית רוצה להיות. ולמרות שזה כואב – מי כמוני יודעת – אלו בדיוק הפריטים ששווה לוותר עליהם. לוותר ולהמשיך לחלום שיום אחד אולי גם את תהיי נסיכה מבית הברסבורג.