הן הכי מצליחות, הן לא יהיו מנהיגות

והרי החדשות: שישה מתוך מתוך חמישה עשר בתי הספר התיכונים המצטיינים בארץ בתשס"ח הם דתיים-לאומיים - חורב (מקום שלישי) דתי-עירוני רמת גן (5) פלך (6) אמנה (8) בהר"ן (9) צביה מעלה אדומים (10). אפשר לשמוע את הרחש העובר ממש ברגעים אלה במגזר, רגע לפני פרוץ הראשון בספטמבר: "אנחנו הרי תמיד ידענו, אבל עכשיו זה כתוב שחור על גבי עיתון. החבר'ה שלנו הכי טובים כלומר, הכי הטובות. איזה הישגים, איזה בנות - השאור שבעיסה. אם רק התקשורת היתה טורחת לסקר את מי שאנחנו באמת".

אז זהו, שלא. ואפשר להרגיע את חרדת החילונים על השתלטות הדתיים על האליטות, ואת יוהרת עצמנו גם. כדאי להזכיר שכוחם של הנתונים האלה בכך שהם מנבאים לכאורה את ההישגים העתידיים של התלמידים. והנה הכֶּּשל לפנינו. האמנם מבהר"ן, חורב, רמת גן ואפילו מפלך תצאנה המנהיגות הבאות של החברה הישראלית? חוקרות המדע הדגולות? הבמאיות המחדשות? השופטות? כנראה שלא.

כדאי לומר זאת באופן חד וחלק: עבור רוב הבנות שנות התיכון הן השיא

של חייהן המקצועיים. יש מהן שמרימות הפקה ענקית בעזרא, אחראיות על מאות חניכים בבני עקיבא, על תוכן חינוכי ולוגיסטיקה מסובכת. יש מהן שבשרות לאומי או בצבא תהיינה אחראיות על עשרות חיילים, או ילדים. אבל אחר-כך, עבור רובן זה יגמר.

היא תוציא 750 בפסיכומטרי, תתקבל בקלות לריפוי בעיסוק, אבל בסוף הלימודים כבר יהיו לה שני ילדים ובעלה בקבע, ובכל מקרה היא בקושי מגיעה לשכר מינימום. אחרת, תצליח לסיים לימודים במשפטים בהצטיינות אבל היא מקווה למצוא משרה חלקית במשרד עורכי דין כי השעות של העבודה הזאת ממש בלתי אפשריות.

זו שהצטיינה במגמת תיאטרון התחילה השנה להעביר חוגים במתנ"ס, דרמה לכיתות א'-ג'. בעלה לומד בכולל, ועם ה'סדרים' בערב היא לא מצליחה להשתתף גם בחוג לתיאטרון של מבוגרים ביישוב. השכנה שלה למדה גמרא כבר שנים. אולי יתנו לה ללמד בתיכון המקומי, אין עבודה לנשים במדרשות.

תסתכלו סביבכם (ועל עצמכן) ותראו שהתיכון הוא נקודה יוצאת דופן בחיי בנות דתיות. זה זמן קסום בו הן עומדות לעצמן, ורק אז החברה מסביב מוסרת להן שהכל בידן, אם רק תרצנה- הכל אפשרי. הן מדחיקות את הידיעה שלתוך החינוך שלהן מובנה מנגנון של מעצור ענקי, שעתיד למקם אותן בגן שעשועים בשנות העשרים והשלושים שלהן בגלל שהבעל והילדים (כלומר הכל) קודם להתפתחות האישית שלהן.

אל תתנו לי דוגמאות הפוכות. אני מכירה אותן, את הנשים ההישגיות שלא ויתרו. אבל ראיתי גם את המבטים שננעצים בהן כשהן חונות בשש בערב את האוטו ליד הבית, כשרואים את הילדים שלהן עם בייבי-סיטר בגן שעשועים, כשאבא בא לאסיפת הורים. לכמה כוח בתוכן הן זקוקות, עוד מעבר לבן זוג תומך רגשית ומעשית,למשפחה מורחבת נוכחת ולעבודה ששכרה בצידה. הצירוף הזה יוצא דופן ומשאיר את רוב המוכשרות שהביאו את בתי הספר שלהן לראש הרשימה של משרד החינוך תשס"ח לחיים מקצועיים בינוניים.

הטרגדיה

וזה נכון למרבית הנשים בחברה שלנו: היא אמא טובה למרות שהיא עובדת והוא אבא טוב בגלל העבודה. אלא שמה שקורה לבנות בציבור הדתי הוא טראגי יותר: בגיל 18 נדמה לך שאת יכולה הכל, את הכי טובה בארץ, בעצם טובה יותר מהבנים סביבך דווקא בגלל הלימודים של בנות בנפרד מהבנים (שימו לב ראשי ישיבות בנ"ע, אף לא ישיבה תיכונית אחת ברשימה!) אבל לאחר חמש שנים בערך את עתידה לגלות שההישגים האישיים שלך בשנות הנעורים חסרי משמעות כמעט - תהיי אמא. כולנו יעל משאלי, והיא אפילו לא דוסית מי יודע מה.

בהקשר חברתי רחב הפער הזה מזמין מחשבה מדכדכת משהו: למה להשקיע? למה לבְנות לבָּּנות מסלול חיים מאכזב כל-כך. אבל באופן מעשי ובכל זאת אופטימי אין לי אלא לפנות ישירות אל הנערות:

בנות יקרות,

אני לא יכולה לשנות את החברה שלנו בשנים הקרובות (אם-כי אני דווקא משתדלת) אבל אני יכולה להציע לכן לא להתעלם. הסתכלנה סביבכן בעיניים הנבונות שלכן.

תביטו על נשים שאתן מעריכות ודברו איתן: מה רצו? על מה חלמו? מדוע ויתרו? האם זה היה שווה? תתפלאו לראות כמה מהר תחלקנה איתכן נשים את החלומות שהתנפצו. חפשו נשים קרייריסטיות, ודברו גם איתן, בקשו מהן לא להסתיר דבר. השיחה הזאת שמסתירים מפניכן בדרך כלל תעזור לכן למתן את המשבר שמכינה לכן החברה בה גדלתן ולבחור באופן מפוכח יותר את החלומות שלכן גם על בן זוג וגם על מימוש עצמי.

הרי כבר למדתן מזמן שבסופו של דבר אמר החכם באדם: "וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ".

חנה פנחסי היא דוקטורנטית במחלקה למגדר בבר אילן ועמיתת מחקר במכון הרטמן