שמבקר המדינה יתחיל ב"ניקוי האורוות" שלו
לינדנשטראוס מתערב בחוק בנק ישראל החדש, למרות שהוא עצמו בניגוד עניינים: כבר 45 שנה שעובדי משרדו מקבלים כפול מעובדים מקבילים להם בשירות הציבורי. אז שלא ידבר על חריגות שכר אצל פישר
בנק ישראל לא יורד מהכוונת של מבקר המדינה. עכשיו יוצא מיכה לינדנשטראוס בגלוי נגד חוק בנק ישראל החדש. מטרידה את מנוחתו ההצעה לקבוע את תנאי השכר של עובדי הבנק במועצה מינהלית, ציבורית-למחצה, מחוץ להישג ידו של הממונה על השכר, אבל עם זכות ערעור של האוצר.
ממה חושש המבקר? במכתבו לשר המשפטים, יו"ר ועדת השרים לחקיקה, שהודלף שלשום, הוא מביע דאגה פן "החלשת הסדרי הפיקוח על תנאי השכר עלולה לגרום לחריגות שכר, שיעלו למשק הרבה מאוד כסף, והאפשרות הסבירה, שזה עלול להיות תקדים עבור גופים אחרים"...
מיכה לינדנשטראוס הוא בעל עניין בקטע של חריגות מהשכר המקובל בשירות המדינה. מאות אנשי הסגל המקצועי במשרד המבקר נהנים כבר עשרות שנים מ"תוספת מבקר המדינה", שהכפילה את שכרם לעומת מקביליהם במשרדי הממשלה. הסיפור איננו חדש. הוא נחשף לפני כעשור כשהתגלה, כי הכנסת הלכה בעקבות משרד המבקר ואימצה הטבה ייחודית דומה לסגל המינהלי שלה – "תוספת פרלמנטרית", בשיעור של 70%-80%.
אחוות העובדים איננה מקרית. מבקר המדינה והכנסת חד הם. הוא המוציא לפועל של הפיקוח הפרלמנטרי של הרשות המחוקקת על עבודת הרשות המבצעת. המבקר, כמו יו"ר הכנסת, אינם כפופים לאיש. הם נציבי השירות והשכר של מוסדותיהם, לכאורה במעמד שהוא מעל לחוק ולביקורת.
עלה התאנה של גלוברזון
כשנחשפה תוספת השכר החריגה לעובדי המבקר, הסביר אותה משרדו בהסכם עבודה היסטורי, שגיבשה ועדה ציבורית בראשות גלוברזון, לפני כ-45 שנה, במטרה למשוך בעלי מקצוע לשכלול מוסד הביקורת. מבקרי המדינה לדורותיהם דבקים בהסכם, גם אם עילתו התפוגגה עם השנים, מההיבט של עלות מול תועלת, פן יגרמו להפרת השקט התעשייתי.
דוגמה אופיינית: שכרה החודשי של שלומית לביא, דוברת המשרד עד פרישתה עם כניסת המבקר הנוכחי, הגיע לכ-42 אלף שקל. כדוברת, היא שתקה יותר משדיברה. לביא הלכה, אבל חגיגת השכר במשרד נמשכת. המבקר כאילו טמן את ראשו בחול כשיצא לפני כ-3 שנים בדוח חריף נגד חריגות השכר בבנק ישראל - למרות שגם שם השכר היה מעוגן בהסכם קיבוצי.
מיד עם כניסתו לתפקיד, הכריז לינדנשטראוס מלחמת חורמה בשחיתות הציבורית. כשנשאל מדוע הוא איננו מתחיל בניקוי האורוות שלו, כדוגמה ומופת לאחרים, הייתה תשובתו: "תן לי מספר חודשים להתארגן ותראה". מאז לא קרה דבר. התירוץ של "הסכם גלוברזון" חזר ונשנה.
חגיגת השכר במשרד מבקר המדינה נמשכת תחת עלה התאנה של גלוברזון, בעצימת עין אחת של המבקר. את העין השניה הוא עדיין לוטש בכיוון של בנק ישראל. עכשיו הוא מזהיר את שר המשפטים מהסכנה האורבת בחוק בנק ישראל החדש, אם אכן הוא ירחיק את שכר העובדים מהפיקוח של האוצר. הוא חושש מתקדים שיפרוץ את מסגרות השכר הממשלתיות, שיעלה למשק הרבה כסף.
יש רק "דיבורים בכיוון"
התקדים של משרד מבקר המדינה עצמו - כאילו לא קיים וכאילו שהשכר הכפול של עובדיו לא עלה עד כה למדינה הרבה מאוד כסף. מזלו של המבקר, שתקציבו זקוק רק לאישור ועדת הכספים, שחבריה המתחלפים תדירות מתבטלים בפניו, משתדלים שלא להביך אותו בשאלות, ומעבירים את התקציב מדי שנה כלאחר-יד, בלי לבדוק בציציותיו.
בנק ישראל ממשיך, לעומת זה, להיות שק החבטות של המבקר. זאת, בשעה שבממלכתו הוא לא הזיז אבן בעניין השכר, לפחות בכיוון הנתיב שנקבע לבנק ישראל בהסכם השכר החדש. בבנק כבר מבדילים בין דור א' של הוותיקים, שנהנים מהגנה על רוב שכרם, מוגזם ככל שיהיה, לבין דור ב' החדשים, שתנאיהם נחותים. אפילו הכנסת החלה לאמץ את המודל הזה.
דובר משרד המבקר מאשר, כי הפרדה כזאת עוד לא קיימת אצלם, אבל "יש דיבורים בכיוון. ועדה ציבורית בראשות שופט כבר דנה בעניין". אחרי 4 שנים בתפקיד, האם בקצב הזה יספיק המבקר לסיים את הדיבורים ולעבור למעשים, ב-3 השנים שנותרו עד תום תקופת כהונתו?
בינתיים, התערבותו בנושא השכר שבחוק בנק ישראל לוקה בניגוד עניינים. מי שחמאה על ראשו, לא אמור לחשוף את עצמו לחום השמש.
