סינון האתיופים - עיכוב הגאולה

עליית יהודי אתיופיה יכולה לשמש דוגמה למהלכים הגדולים שמתרחשים לעם היהודי בעת האחרונה. כשאני חושב על האירועים של העם היהודי במאה האחרונה אין חולק כלל לפלא הגדול בדבר בני האומה שהתפזרה יותר מכל אומה אחרת, בכל פינות העולם, לפני 2,000 שנה והיום מתקבצים שוב יחדיו. עד היום אני מתקשה להאמין, ויש רגעים שההרגשה היא שאני חולם.

רק לפני מספר שנים הייתי במקום שהיה מנותק מהעולם בכל הבחינות, בכפר קטן באתיופיה. היום משפחתי ואני מתגוררים בארץ ישראל, ואני אף רב קהילה לניצולי השואה. זה דבר בלתי מובן. מדינת ישראל הפכה למוזיאון של ממש המורכב מיהודים שחיים במקום אחד, ומייצגים תקופות שונות ותרבויות שונים. דא עקא, שמציאות זו מגלמת בתוכה בעיות לא מבוטלות שנוצרות כתוצאה מפערים גדולים בין הקבוצות השונות - כלכלית, חברתית, דתית ופוליטית.

אומרים על החברה הישראלית שהיא "אוהבת את העלייה אך לא את העולים". איני מסכים בפה מלא עם אמירה זו,

אבל אם היא נאמרת - מה גורם לה להיאמר? חושבני שהסיבה לכך היא הפער הגדול באהדה החיובית שיש לעלייה, שהיא מהלך גדול, לבין הקושי והתמודדות עם העולים לאחר מכן - שזהו דבר שבשגרה, עניין של התמדה, קביעות ומסירות נפש.

בחיי היום-יום אנו רוצים ומתפללים שייבנה בית המקדש, זהו חזון גדול, ברם אנו יודעים ששני בתי המקדש חרבו בגלל הבעיות הקטנות של החיים, בגלל שלא היינו מספיק בני אדם אחד לשני. זלזלנו בשכן, הייתה לנו גאווה, חשבנו שאנו יותר טובים מהשני, יותר מוצלחים, רמסנו אחד את השני. לכן, הציפייה לבית המקדש מתחילה בראש ובראשונה בהתנהגות היום-יומית שלנו כבני אדם וכיהודים.

על אף האהדה הגדולה של הציבור הדתי-ציוני כלפי העלייה מאתיופיה לפני שני עשורים, בפועל זה כמעט לא בא לידי ביטוי (חוץ מבני נוער, בני ישיבות, חלוצים שהשקיעו ושקעו בעשייה מדהימה באתרי הקראוונים). זו הייתה הזדמנות פז לכל היישובים הדתיים לפתוח את שעריהם לעולים שהגיעו מאתיופיה ולהוות גורם חיובי בקליטה שלהם. אך בפועל, השאלות על מקור יהדותם הביאו להתמהמהות, ולדעתי גם לפספוס.

לא להיבדלות

ברוך השם, היום אנו רואים את ההתגייסות המדהימה והמרגשת של כל הישיבות והתיכונים של הציונות הדתית לקליטת העולים מבני הפלשמורה. אך במקביל, גם היום אנו עדים לתופעות של צמיחת בתי הספר הפרטיים, או יישובים ושכונות לציבור הדתי ה"איכותי". כל מקום מייחס לעצמו כותרות המצהירות על היותו "תורני" או "אקסקלוסיבי" מחברו.

המהלך הזה גורם להיבדלות ויצירת מחנות, שאליהם משתייכים רק קבוצות שווים. בהתנהגות זו אין שום רוע, חס ושלום, וגם אין בו קשר לעולים מאתיופיה, אך יש בו חוסר אחריות, חוסר זיהוי המציאות והאתגרים העומדים היום בפתחו של העם היהודי במדינת ישראל.

לכן, בדומה לחז"ל שדאגו להחדיר לתוך עולם היהודי מגמה המאחדת בין כלל ישראל באמצעות ההלכה, אני קורא

ומבקש מכולם: ועדי ההורים, הצוותים החינוכיים ומנהלי בתי הספר הציוניים הדתיים - לגלות "ראש גדול", ולהירתם למשימה. כל מי שרואה בעצמו איש חינוך צריך לקחת חלק בקליטת ילדי העולים, כמו גם בקליטת כל ילד אחר שנחשב כ"שונה".

החשיבה שאם נסנן ילדים שאינם בדיוק מתאימים לפרופיל הייחודי/ תורני/ מדעי/ אקסקלוסיבי של בית הספר אינה חשיבה חינוכית, ובוודאי לא היינו רוצים לחנך את ילדינו לכך שעליהם להיות רק בחברת מי שדומה להם. בסיפור הזה אין רעים וטובים, אבל יש גילוי אחריות והתעלות כדי לזהות את התקופה, את ההזדמנות, ואז להחליט להשפיע - לקראת המהלכים הגדולים.

• הרב שרון שלום, עולה ותיק מאתיופיה, הוא רב קהילת צהר בקרית גת, ומרצה בבר-אילן ובמכללת "אורות" באלקנה. המאמר המלא הופיע בעלון של תנועת "הכל חינוך"