הקרקס מכה שנית

רוב חברי מונטי פייתון הכירו אחד את השני באוניברסיטה. ג'ון קליז למד משפטים בקיימברידג', שם פגש את גרהם צ'פמן, שלמד רפואה. השניים היו חברים במועדון הקומדיה של האוניברסיטה, אליו הצטרף כעבור שנה גם אריק איידל, שלמד ספרות אנגלית. טרי ג'ונס ומייקל פאלין למדו היסטוריה באוקספורד והיו חלק

מקבוצת קומיקאים סטודנטיאלית. המשותף לכולם היה ההחלטה לנטוש את המקצוע שלמדו לטובת כתיבה לטלוויזיה, פרט לאנימטור טרי גיליאם, שהיה גם האמריקאי היחידי.

השישה החלו לעבוד בתכניות שונות ברשת ה-BBC, ככותבים ואחר כך גם כמבצעים (למשל "At Last the 1948 Show", תוכנית מערכונים פרה-פייתונית מ-1967). היוצרים נמשכו זה לזה באופן טבעי, שכן על רקע התכניות המעונבות של ה-BBC באותם ימים, היה להם מכנה משותף ופרוע.

'מונטי פייתון'. בזכות האוניברסיטה (צילומים: Gettyimages imagebank)

הם התחילו לדבר על היום שבו יוכלו לעבוד יחד, וקבעו פגישה עם מנהלי הרשת. בפגישה ביקשו החברים הזדמנות לייצר תכנית מערכונים ניסיונית חדשה שבה יוכלו לעבוד כקבוצה מגובשת. "ומה הקונספט של הסדרה?" שאלו אותם.

הפייתונים: "אין קונספט, כל מערכון הוא משהו שונה לגמרי, כדי שיהיה מגוון".

אנשי ה-BBC: "לא יכול להיות שאין לכם קונספט, מוכרחים קונספט".

הפייתונים: "מממ... לא, אתם לא מבינים, זה שעוברים כל פעם למשהו שונה לגמרי, זה הקונספט!"

כך השתכנעו מנהלי הרשת שהמחסור בקונספט כללי - הוא הוא הקונספט החדש. כך גם נולדה דמותו של קריין הרצף שמודיע לצופים: "ועכשיו, למשהו שונה לגמרי" - פיתרון מצוין למערכונים שאין להם סוף. "הקרקס המעופף של מונטי פייתון" יצא לדרך.

החבורה יצרה מערכוני נונסנס שהפכו לקלסיקה כמו מערכון התוכי המת, שיר חוטב העצים, המשרד להליכות מטופשות ועוד ועוד (כשאני כותב את השמות האלה, מתחשק לי לרשום טוקבק: "מה?! איך שכחת את 'הבדיחה הכי מצחיקה בעולם'? ומה עם 'האולימפיאדה לטפשים' מהמופע בהוליווד?". קדימה, לכו על זה). קליז וגרהם היו כותבים מערכונים שהתבססו על משחקי הגיון, ג'ונס ופאלין העדיפו מערכונים בסגנון דוקומנטרי והיסטורי ואיידל כתב מערכונים שנטו, בלי אזהרה מוקדמת, להפוך למחזמר. עם הזמן הם החלו לחקות אחד את השני - כך שבעונה השלישית, כבר אי אפשר היה לנחש מי כתב מה.

בינתיים הספיקו החברים לצלם עבור הקהל בארצות הברית גרסה קולנועית למערכונים, בשם "ועכשיו למשהו שונה לגמרי" ("And Now for Something Completely Different"), להוציא סדרת ספרים מצליחה ותקליט בעל 3 צדדים (בצד ב' של התקליט נחרצו שני חריצים והמחט היתה משמיעה באופן אקראי רק אחד מהם בכל פעם).

המערכונים של החבורה השפיעו על התרבות היומיומית שלנו, ומשפיעים עליה עד היום. למשל, הביטוי "ספאם-מייל" (דואר זבל), מקורו במערכון "Spam", שבו מוצג במסעדה תפריט שיש בו רק סוג אחד של מזון. המילה "Spam" מתארת משהו מעצבן שחוזר על עצמו שוב ושוב, כמו בדואר האלקטרוני. דוגמה נוספת היא הסדרה הישראלית "ניקוי ראש", אשר הושפעה רבות מ"הקרקס המעופף" ובתחילת דרכה אף שילבה בתוכה קטעי אנימציה של גיליאם.

המסך הגדול מחכה

ב-1974, לאחר ש-45 פרקי הסדרה שודרו ב-20 מדינות, פנו החברים לקריירה עצמאית. במקביל, החליטו הפייתונים כחבורה לעבור לקולנוע. ב-1976 יצא סרטם העלילתי הראשון, "מונטי פייתון והגביע הקדוש". הסרט דל התקציב שצולם בסקוטלנד הציג את סיפורם של המלך ארתור ואביריו בחיפושם אחר הגביע הקדוש, שבמהלכו פגשו בין השאר את האבירים שאומרים "ני", את הארנב הרצחני ואת האביר האפל, שהתעקש להמשיך להילחם גם אחרי שרגליו וידיו נכרתו.

"מונטי פייתון והגביע הקדוש". את המחזמר כבר ראיתם?

את הסרט ביימו טרי ג'ונס וטרי גיליאם יחדיו. עלותו הייתה 200 אלף פאונד, ומימנו אותו 20 משקיעים, ביניהם להקת "פינק פלויד" ולהקת "לד זפלין", שהעריצו את החבורה. ב-2005 עובד הסרט למחזמר מצליח, שממשיך להציג בברודווי גם היום.

הצלחת "הגביע הקדוש" יצרה תיאבון לסרט נוסף. הרעיון לסרטם הבא, "בריאן כוכב עליון", היה של אריק איידל, שהציע לעשות סרט על חייו של ישו הנוצרי. הרעיון התחיל מבדיחה על כך שישו מזמין מקום במסעדה ל-12 התלמידים שלו עבור הסעודה האחרונה, אבל לא יצא לפועל כי ישו נתפס עדיין כדמות רצינית מדי.

החבורה החלה להתעמק בקריאת ספרים על התקופה ובצפייה בסרטים תנ"כיים, ולבסוף הומצא בריאן, משיח שסיפור חייו מקביל לזה של ישו. אחרי הניסיון הלא-מוצלח בצילומי "הגביע הקדוש" לעבוד עם שני במאים בעלי השקפות אמנותיות שונות, החליטה החבורה להעניק את שרביט הבימוי לטרי ג'ונס.

רבים הזהירו את הפייתונים שהמסלול בו בחרו הוא מסוכן מדי, ועלול להרגיז את הכנסייה הקתולית. כחודש לפני תחילת הצילומים החליט מנכ"ל חברת ההפקות EMI לקרוא את הגרסה הסופית של התסריט, הזדעדע מכמות הקללות והעלבונות לנצרות השזורים בו, והורה מיד על ביטול ההפקה, שעלותה הוערכה בכשני מיליון פאונד.

ותודה לג'ורג' האריסון

הפייתונים המתוסכלים החליטו לנסוע להוליווד במטרה למצוא משקיעים לפרויקט. שם סיפרו להם באחת הפגישות כי ג'ורג' האריסון, בוגר להקת הביטלס, הוא פייתוניסט מושבע. החבורה קבעה פגישה עם האריסון, שהחליט בסופו של דבר לממן את כל הסרט בעצמו.

"בריאן כוכב עליון". ומה עשו הנורבגים המסכנים?

לפני צאתו לאקרנים החלו ארגונים דתיים בארצות הברית להפגין נגד הסרט, בטענה שהוא תוקף את הנצרות, את ישו ואת אלוהים עצמו. בשל כך, הסרט, שאמור להיות מוקרן ב-200 בתי קולנוע, הוקרן ב-600 - רק בזכות ההתעניינות הציבורית הרבה שהתעוררה. כמה מחוזות באנגליה סירבו להקרין את הסרט, ולכן אוטובוסים של צופים נאלצו לנדוד מעיר אחת לאחרת.

הגדילה לעשות נורבגיה שאסרה לחלוטין על הקרנת הסרט בשטחה. התוצאה היתה שנורבגים החלו לחצות את הגבול בהמוניהם כדי לראות את הסרט בשבדיה. הרווחים מהסרט הסתכמו בכ-20 מיליון דולר, והוא הביא את חבורת מונטי פייתון לשיאי פופולריות חסרי תקדים.

שלוש שנים לאחר מכן צילמה החבורה את סרטה האחרון, "טעם החיים", מעין הפקת ענק של פרק חדש בסגנון הקרקס המעופף, שדן בשאלה הפילוסופית החשובה המוזכרת בשמו. "טעם החיים" היה הפרויקט הרשמי האחרון של החבורה

כולה: גרהם צ'פמן הלך לעולמו ממחלת הסרטן ב-1989, ומאז, למעט איחוד אחד ב-1998 לצילומי תוכנית חגיגית לכבוד חגיגות ה-29 שלהם (כן, זו לא טעות), לא נפגשו עוד כל הפייתונים הנותרים על אותה הבמה.

בחודש הבא יתאחדו בניו יורק חמשת החברים הנותרים כדי לקבל פרס מהאקדמיה הבריטית לטלוויזיה ולקולנוע לרגל יום השנה ה-40 לשידור הראשון של "הקרקס המעופף". באירוע יוקרן סרט דוקומנטרי חדש על החבורה, "מונטי פייטון – כמעט כל האמת - גרסת עורכי הדין (The Lawyer's Cut)". בישראל החלטנו, לרגל האירוע, להקדיש להם את "מועדון הסרט המופרע".

אלון גור אריה הוא במאי ותסריטאי הסרט "המוסד הסגור" ומנחה אירועי "מועדון הסרט המופרע" בסינמטקים. ביום שבת, 5 בספטמבר, יוקדש האירוע בסינמטק תל-אביב ל"מונטי פייתון" ובמהלכו יוקרן הסרט "בריאן כוכב עליון". האירוע יגיע לסינמטק ירושלים ביום חמישי, 17 בספטמבר.