אפליה נגד נשים - מוצדקת בשגשוג ונחוצה במיתון

לא המעסיקים אשמים. ב-1 בספטמבר, כבכל שנה, נעדרו אלפי נשים ממקום עבודתן עקב פתיחת שנת הלימודים. בינתיים ישיבות בוטלו, החלטות לא התקבלו, מועדי-הגשה לא כובדו ולקוחות התעצבנו. אבל לא נורא. מהו הפסד השעות, הכסף והמוניטין (של המעסיק), למול חינוכו של הדור הבא (של המועסקת)?

המעסיקים הם הקורבן

המעסיקים אינם "האיש הרע" בסיפור, אלא פעמים רבות הם הקורבן. מחלקות שלמות בתאגידים הגדולים ביותר משותקות לחלוטין או למחצה ברמה של קבלת החלטות  וביצוען. זאת, עקב חופשות לידה של עובדות בכירות וזוטרות. השירות היומיומי ללקוח הפנימי והחיצוני גם נפגם קיצונית עקב היעדרות אמהות, בשל מחלות הילד. אם ללידה ניתן להיערך, ולו באופן חלקי, היעדרות זו בשל מחלה תופסת לא פעם את העסק לא מוכן.

ומה עם העסקים הקטנים והבינוניים? בניגוד לתאגידי הענק, אין להם "אורך נשימה" כלכלי. מה יעשה בעל המוסך שהפקידה היחידה שלו, שזה עתה הכשיר, מודיעה לו על שמירת הריון פתאומית? מה תעשה רואת-החשבון שהעובדת שלה מודיעה לה בשמונה בבוקר שלא תוכל להגיע לדיון הדחוף במס הכנסה בתיק של לקוח חשוב, עקב מחלת הילד? מה תעשה בעלת המכון הפסיכולוגי כשאחת הפסיכולוגיות שלה לא יכולה לקבל מטופלים חדשים כי בעוד חודשיים היא יולדת, אך משכורתה עדיין חייבת להיות משולמת כרגיל?

וזה עוד לא הכל: מה עם ה"עט שנופל" מידי העובדות באלפי עסקים ברחבי הארץ בשעה 15:30, כי צריך להוציא את הילד מהגן ב- 16:00? הישיבה שצריכה להיות מופסקת בצהרים כדי שהמנכ"לית תבדוק אם הילדים הצליחו לחמם במיקרו את העוף שבישלה בבוקר? והפגישה עם הלקוח שמבוטלת כי מנהלת השיווק נקראה הביתה כי הגננת של הילד של המטפלת חלתה?

מילכוד תעסוקתי ועסקי

זהו מילכוד תעסוקתי ועסקי עם מחיר כלכלי עצום למעסיקים: ריבוי עובדות בתיזמון בעייתי במיוחד, תקופת מיתון, עשוי להוות את ההבדל בין הצלחה לכישלון, בין הישרדות לכליה. בחברה הישראלית מוטת-הרחם מחד, וחסרת השיוויון הבין-מיני מאידך, המילכוד התעסוקתי והעסקי של המעסיק הוא בלתי אפשרי.

המעסיק לא יכול להתקומם נגד הנורמה החברתית של שלושה ילדים ויותר לאשה, וגם אינו יכול לפגוע במעמד האשה בתחום התעסוקה שהוא ערך, לפחות כ"בון טון". שנית, מעסיקים רבים הם מעסיקות, שנקרעות בין הזדהות עם העובדת מחד, לבין צרכי העסק מאידך. שלישית, החוק מסנדל את האפשרות להפלות נגד עובדות-נשים, גם אם מראש ברור שלא יקיימו כל רצף תעסוקתי אלמנטרי.

דרישה ערכית - ללא הצדקה כלכלית 

על-כן, אין ברירה אלא להודות: אפליית נשים במקום העבודה - כואבת ומבישה ככל שתהיה, והיא אכן כזו - מוצדקת לחלוטין מזווית הראייה של המעסיק בזמן שגשוג. זאת, כשבזמן מיתון היא ממש נדרשת לשם הישרדותו. מי שמתקומם נגד האפליה, ובצדק, צריך לעשות זאת מול מקור הבעיה, ולא מול בבואתה: מול עצמו, והחברה בה הוא חי. לא מול המעסיק.

אל לנו לצפות מהמעסיקים לפעול באופן ערכי, גם כשהוא אינו כלכלי עבורם, מבלי שנצפה זאת גם מהנשים העובדות אצלם. זה אבסורד שמטעמים "ערכיים" ופסאודו-נאורים, אסור למעסיק לשאול בראיון עבודה על תכניות הילודה של המרואיינת - גם אם התפקיד הנדון הוא קריטי לפרוייקט מורכב וארוך-טווח. זאת, כשמצד שני מותר לאותה עובדת לעשות שיקול לא-ערכי מזווית מחוייבותה לעבודה, כשהיא נשארת בבית עם ילד חולה וגורמת נזק ממשי למעסיק.

נקודה מרכזית נוספת בעיוות המוסרי היא שנשים דורשות מן המעסיקים שלהן, את שאינן דורשות מבני זוגן ואבי ילדיהן: התחשבות, גמישות, הבנה, תמיכה, שיקול אנושי ולא כלכלי, מתן עדיפות לחיי הבית על חשבון תיפקוד העסק. סליחה? לא התבלבלנו? מי הוליד איתך את הילד - המעסיק? מי אחראי על הטיפול בילד - המעסיק? הרי דרישה דומה מבן-זוגך, היתה פותרת מלכתחילה את הבעיה כולה.

עלינו להחזיר את הבעיה למקורה. אלייך ואליך אישית. לא חקיקה מול המעסיקים. לא אכיפה מול המעסיקים. רק נורמות של שיוויון בין-מיני אמיתי במישור האישי, הזוגי, המשפחתי והחברתי. קרי, שאתה, אדוני, תהיה זה שמוציא את הילד בארבע מהגן, ושאת, גבירתי, תהיי זו שדורשת מבן-זוגה שיוויון אמיתי בעול הבית.

לכל המצקצקים בלשונם בצדקנות - סביר להניח שאתם שכירים. שמעולם לא הקמתם עסק במו ידיכם, יש מאין; שמעולם לא סיכנתם את כספכם האישי שנחסך בדי עמל, פרוטה לפרוטה; שמעולם לא נאבקתם "להחזיק את הראש מעל המים" בתנאי מיתון, אי-וודאות כלכלית, עצירת פרוייקטים ע"י לקוחות ומחנק אשראי מצד הבנקים; ושמעולם לא התמודדתם כבעלים של עסק, עם הקושי הניהולי, הכלכלי, התיפעולי והשירותי בגיוס, מיון, הכשרה, פיתוח ושימור של עובדים. או יותר נכון - עובדות.

הכותבת היא בעלים ומנכ"ל "BossProblem - הפורטל להצלחה בעבודה " ו"אורית-קלייר ארזי יועצים", יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית.