אשה הולכת ברחוב עם חכה, מבקשת צייד

הִיא לא מַרְגִּישׁה יָפָה, הָאִשָּׁה,

וְהִיא מְפַחֶדֶת.

צְעָדֵיהָ מְדוּדִים, עֲקֵבֵיהָ מְהַדְהֲדִים,

פָּנֶיהָ מִשְׁתַּקְּפִים בַּחֲלוֹנוֹת.

עֵינֶיהָ עוֹקְבוֹת לְלא הֶרֶף

אִשָּׁה מְחַכָּה עִם חַכָּה בָּרְחוֹב

מְבַקֶּשֶׁת צַיָּד שֶׁיִּרְאֶה בָּהּ טֶרֶף.

השיר "אשה עם חכה" נכתב מאוחר בלילה, לפני כמה שנים, אחרי עוד אחד מאותם לילות מרצדים בחוצות העיר, אחרי המבטים, אחרי המשחקים, אחרי המילים הצפויות, הריקות, אחרי ערימת הקלישאות העוברת מצד לצד, אחרי אותו תסריט מוכר לעייפה – ולפני כל מה שלא היה.

אשה הולכת ברחוב עם חכה. העיניים מחפשות, הנשימה חטופה, הכתפיים מהודקות. אולי הלילה, אולי הפעם זה יקרה. זה יהיה זה, זה יהיה בדיוק זה, זה יהיה נפלא, זה יהיה מושלם, זה יהיה כל מה שאפשר לחלום, העיניים, הכתפיים השפתיים, אולי פתאום זה יקרה ומישהו יחלץ אותי מתוך סבך הציפיות לרקיע של בועות סבון וארנבים ורדרדים. אולי.

וגם בלילה ההוא, בו נכתב השיר הזה, כמו בלילות אחרים, לפני ואחרי, חזרתי עם החכה שלי הביתה ונשבעתי שזאת פעם אחרונה שאני מוצאת את עצמי משתרכת בשדות הציד הנצחיים. היו כל כך הרבה לילות כאלה, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, ומה שנשאר מכל זה, בראייה לאחור, זה חיוך קטן וטעם של בועות סבון.

אחר כך עברו כמה שנים וקרו כל מיני דברים. גיליתי שאם משאירים את החכה בבית, כשלא מחפשים, דברים קורים. גיליתי, כמה מפתיע, שהישועה, ההצלה, הטעם לדברים – לא מגיעים מבחוץ. לא תלויים באמת בגורמים חיצוניים. גיליתי שלבד הוא אלטרנטיבה ראויה לצעידה עם חכות. שלשבת ולחכות זה בזבוז זמן משווע, וזמן הוא דבר חשוב. גיליתי שבמשך הרבה שנים בלבלתי בין מושגים. הכיבוש התחפש לאהבה, הצורך בחיזוקים התחפש לשייכות. הרצון להוכיח שאני שווה, יפה, נחשקת – לא היה בו באמת תפקיד למישהו אחר. האהוב הזמני היה אמצעי. הדימוי העצמי שלי היה מטרה. קצת עצוב, אבל אמיתי. ובראייה רחבה של הדברים, לא חושבת שרק אני הצלחתי להתבלבל בסיכום החשבון. חושבת שזו עוד תחנה בדרך שצריך לעבור, חלק מהמסלול של לא מעט אחרות. ואחרים.

כשכתבתי את "דברים שצריכים לעבור" הייתי בת 18 וחשבתי שאני יודעת הכל. התכוונתי לכל מילה. אוהבת אותך עכשיו, לא מתחייבת למחר. לא מתחייבת בכלל. באמת האמנתי שאהבה היא דבר זמני, באמת חשבתי שציד ריגושים הוא ספורט מועדף. אי השקט הוגדר כחיוּת, החיפוש המתמיד אחרי הדבר הבא הפך מאמצעי למטרה. "אשה לא נולדת אשה, היא נעשית אשה" אמרה סימון דה בובוואר. אין מה לעשות. מישהו , כנראה, צריך לשלם את שכר הלימוד.

עֶרֶב ראשׁ הַשָּׁנָה

פָּגַשְׁתִּי בִּמְאַהֵב עַתִּיק

עִם אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטָנָה

בַּחֲנוּת לְמִמְכָּר סַבּוֹנִים

הוּא הָיָה כָּבֵד וּמַקְרִיחַ

הַיָּד שֶׁלוֹ רָעֲדָה בְּשֶׁלִּי

כְּשֶׁלָּחַץ אוֹתָה לְשָׁלוֹם

כְּגוֹזָל עֵירוֹם, לִּבּוֹ פּוֹעֵם דֶּרֶךְ עוֹרוֹ הַדַּק,

מְבַקֵּשׁ לִפְרוֹץ וְלָעוּף

לַהֲפוֹך אֶת הֶעָבָר לְעָבָר וְאֶת הַהוֹוֶה

לִמְצִיאוּת 

איזה מזל שהזמן לא עומד במקום, אלא לוקח אותנו קדימה, משאיר מאחור תחנות ישנות, עזובות, שמתכסות במסך דקיק של קורי עכביש. מזל שגדלים, שלומדים, שנזכרים, גם אם קצת מאוחר, לשאול שאלות. מזל שעושים קצת סדר במחשבות, בנקודות הפתיחה, בדרך בה אנחנו מישירים מבט. מזל שלומדים לנשום.

לוקח זמן לגדול. לקבל את מה שעכשיו

לפני ארבע שנים בערך, החלטתי שאפשר להניח בצד את החכה, שלא צריך לחכות. שמה שיקרה יקרה ומה שלא יקרה, כנראה שלא צריך היה לקרות. לוקח זמן לגדול. לקבל את מה שעכשיו, לא לקפוץ מרגל אל רגל בחוסר סבלנות לקראת הריגוש הבא. להבין שחברוּת מנצחת תשוקה חולפת, שציד ריגושים דומה למרדף אחרי בועות סבון. מה שנשאר, ברוב המקרים, זה זכרונות חומקים וטעם תפל של אכזבה.

הֶעָבָר מְאַבֵּד צֶבַע, קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁלוֹ

מִטַּשְׁטְשִׁים, הֶעָבָר מְאַבֵּד צוּרָה,

מְאַבֵּד חֲשִׁיבוּת, מְאַבֵּד מַשְׁמָעוּת.

בִּי חָזָק מַרְפִּים מֵאֲחִיזָתָם.

מְקוֹמוֹת שֶׁהָיוּ נִכְסֵי צאן הַבַּרְזֵל שֶׁלִּי

הוֹפְכִים לְרַכִּים, נְמוֹגִים בַּרוּחַ.

מְחַיֵּב אוֹתִי, דּוֹקְטוֹר, לְהֵעָצֵר בַּהוֹוֶה

כשבחרתי לקרוא לספר החדש שלי "מוטב עכשיו" בחרתי להגיד, לעולם ולעצמי, שלא לחכות למה שאולי עתיד לקרות. מוטב לחיות עכשיו.

טוקבק כדורבנות:

לא יצאתי עם חכה ולא לציד - יצאתי עם זוג ידיים מושטות / אלמוני

לפני שנים הרבה, כשעוד למדתי אחרי הצבא באוניברסיטה, לא לציד יצאתי, גם לא לדיג. לא חכה הבאתי עמי, רק את זוג ידיי, מושטות קדימה ופרושות לרווחה - להכיר, להתוודע, למצוא את זו שתסכים לפתוח לי את ליבה באמת ובתמים.

מעולם לא העזתי לזלזל בבת זוג, בוודאי שלא לנצל אותה ובוודאי שלא מינית, וכמובן שלא לשבור את ליבה של מי מהן. ניגשתי רק לאותן חברות בודדות שרציתי ביקרן - והתאכזבתי קשות. תמימותיי וכוונותיי הטהורות היו לי באותן שנים רחוקות רק לרועץ.

לא יצאתי "לזיין" (מילה שנואה עלי!) יצאתי לומר שאני מוכן להכיר, לזו שהיתה מוכנה לשמוע, לזו שהאמנתי שיש לנו בסיס לחיים משותפים.

יצאתי להציע בית (תרתי משמע), יצאתי לפגוש את זו שתואיל לפרוש את ידיה לקראתי, ולאחר זמן להושיט את אצבעה לטבעת שלי. יצאתי להציע מחויבות בלתי חוזרת, עם נכונות ללמוד לבשל, לנקות ולסדר את קיננו לפי טעמה, להיות מוכן בתוך פרק זמן לא ארוך להפוך אותנו מזוג למשפחה עם ילדים, לעבוד ולהשתדל בכל מאודי למען מטרה משותפת זו.

כמה שהיה לי קשה להביע את כל זה - רק אני יודע. כמה אכזבות מרות נחלתי, למרות כוונותיי הטהורות והכל כך רציניות, אותן מי ימנה. נוכחתי שזוג ידיים פרושות לרווחה היא לא "סחורה עוברת לסוחר", היא לא דבר שהיה מקובל ומובן מאליו, גם לא בעידן התמימות שלי, לפני קרוב ל-40 שנה.

אבל לא נואשתי ולא חדלתי להציע את עצמי לחברות לספסל הלימודים שהאמנתי שנוכל לבנות יחד משהו בר-קיימא. ורק לאחר יסורים רבים, מאמצים רבים הצלחתי לבנות לי- לנו בית. משפחה. ילדים. ובחצי השנה האחרונה - גם נכדים.

לא לציד יצאתי וגם לא לדיג, לא עם חכה ולא עם חץ וקשת. יצאתי רק להציע להעלות את עצמי לעולה כליל למען האחת והיחידה שהיתה מוכנה להסכים לפרוש לקראתי את זרועותיה. לאהוב ולהיות נאהבת. להיות שותפים שווי זכויות וחובות למפעל משותף - המשפחה שלנו.

אני מקווה שלאחר כמעט 35 שנה ביחד הצלחתי, אפילו אם רק חלקית.