קוסטה ריקה: הפתעה במרכז אמריקה

בתור לביקורת הדרכונים במעבר הגבול בין ניקרגואה לקוסטה ריקה עמד לפניי ליאון, סטודנט בן 25 מהונדורס שלומד הנדסה בקוסטה ריקה. ביקשתי לברר אצלו מה בהונדורס כל כך מיוחד לרעה, שאי אפשר לשכוח אותה. סיפרתי לו את שעברתי בארצו. התשובה שלו היתה פשוטה: "גם אני מרגיש אורח בה".

נכון, זה סקר של אדם אחד, אבל הרגשתי שהוא ביטא במשפט אחד את הרושם שלי מהתנהלות מרכז אמריקה שראיתי עד עתה. האם ייתכן שעדיין חושבים כאן שספרד תשלח ספינות להחזיר אותם הביתה ולכן כולם פה חיים כאילו אין מחר? האם הרושם שלי שהמעמד השולט יודע שהוא חי על זמן שאול, ולכן משחק כל הזמן על קצה העצבים של נתיניו? לפני שנים קראתי את יומניו של צ'ה גווארה שחצה על אופנוע את דרום אמריקה. תמצית הסיפור הובאה בסרט "דרום אמריקה על אופנוע". אולי רק עכשיו, כשאני מבלה את רוב היום בתוך הקסדה - מעבדת המחשבות הגדולה הקטנה בעולם - ופוגש את הרוע שאנשים עושים כאן אחד לשני, אני מתחבר למהפכן שצמח מתוך האופנוען.

מזדהה עם צ'ה (צילומים: יוני בן-שלום) 

יש מחיר ללוח זמנים

בשלב זה המסע שלי נכנס ללג מנהלתי כמעט. הזמן מדוד. ב-10 בספטמבר אני אמור לפגוש את גלי, האשה שאיתי, בקיטו, בירת אקוודור. משם נמשיך לרכוב ביחד במשך חמישה שבועות. לכן בניתי את המסלול מכאן ועד לפנמה-סיטי באופן שארכב בדרכים מרכזיות, עם גיחות לנקודות עניין לצידי הציר. בפנמה-סיטי אצטרך לעשות הפסקה של ארבעה ימים עד שבוע, להטסת האופנוע מעבר למרווח הדריאן (Darian Gap) הבלתי עביר (על "הסלע האדום" של אמריקה ארחיב בהמשך) המפריד בין פנמה לקולומביה.

אני מתכוון לרכז זמן ואנרגיות בקוסטה ריקה ופחות בפנמה. נכון, אני עומד להפסיד את הביקור המחייב בהוסטל עם שולחן הביליארד ב"זולה" הידועה, את הר הגעש שעל הלבה שלו מבשלים את שור הבר וגם את קורס שולי הפנינים בחופי השש עם שקיעות הארגמן - אבל אני במסע על אופנוע ויש מחיר ללוח זמנים הדוק. אל הסגנון העמוק והחוקר יותר, אני מקווה לחזור בקולומביה אחרי שאנחת שם בהצלחה עם האופנוע.

ב-1948 ביטלה קוסטה ריקה את הצבא. כן, נשמע כאוטופיה הזויה בערכים לבנטיניים, ועל אחת כמה וכמה ביבשת בה צבאות הם מרכיב פנימי מרכזי בפוליטיקה הדמוקרטית (עם או בלי מרכאות). זה לא אומר שהם פראיירים של אף אחד, אבל בואו נחשב כמה כסף הולך למקומות הנכונים. והיום, שישים שנה מאז, שמעתי שהעסק עובד. כשנכנסים למדינה הזו, מבינים שמשהו עובד על פי קוד אחר. יש איזו נינוחות על פני האנשים. השוטרים במעבר הגבול חייכו. שמעתי מילים כמו "תודה", "בבקשה", "יום יפה", "מה שלומך?". כלומר אני - האלמוני בקסדה, הגרינגו, הארנק המשוטט - מעניין מישהו. שמתי לב שבאירגון ועיצוב מתחם הטרמינל הושקעה מחשבה לפיה האורח הוא החשוב. הרגשתי שיש בעל-בית. כאן, מנגנון המכס בכל הקשור לאופנוע עובד על פי המקובל בעולם - ביטול הרישוי הניקרגואי והכנת אחד חדש באופן ענייני.

הדרך שירדה ממעבר הגבול דרום-מזרחה, נשארה שטוחה ובתוך כשעה חציתי כשמונה נהרות ונחלים בצבע מוקה שזרמו בעוצמה מערבה אל הים. באחד מהם ראיתי ילדים קופצים למים, נגררים איתם ובעיקול הנחל במרחק כשמונים מטר "נזרקים" מהזרם לגדה ממול. שוטרים באפודים זוהרים ניסו למנוע מהם להמשיך - שעשועי מים. אחר הצהריים עצרתי במסעדה עממית בצד הדרך במבואותיה הצפוניים של העיר ליבריה (Liberia). האופנוע עמד בטווח עין וישבתי עם הגב לעיקר הסועדים, לפתע קיבלתי טפיחה מהסוג הכבד על השכם ומישהו במבטא לטיני עמוק אמר באנגלית: "תגיד, זה האופנוע שלך שם?" פניתי לאחור, מעליי עמד איש גבוה ורחב. זה היה לורנצו.

יש אנשים שאתה מבין שרוב הגוף שלהם זה לב, גם אם אתה חולף על פניהם לרגע במעבר חציה, ובוודאי אם הם מניחים יד על כתפך ואומרים כמה מילים. כשעניתי לו שאני הוא הרוכב, הוא התיישב מולי בשולחן, בלי הזמנה או גינונים מיותרים, לחץ בשתי ידיו את ידי בכוונה ובחום, כאילו זה מפגש חברים ותיקים. סיפרתי לו באופן כללי את התכנית. הוא ישב מולי בעיניים נוצצות וסיכם: "לעולם לא אצליח לממש חלום כזה". אחר כך שם בידי את כרטיס הביקור שלו והשביע אותי להרים אליו טלפון אם מתעוררת איזושהי בעיה. "זו קוסטה ריקה ואתה האורח שלי אישית. עוד תראה שכל מי שתפגוש יתייחס אליך כך". אהבתי את הצניעות שלו וגם את האופטימיות – כרגע הוא לא יודע, אבל הוא עוד יעשה את המסע שלו. אכן זו היתה חוויה מתקנת.

דוגמה אחת לאנשים של קוסטה ריקה

מדינה למכירה

מליבריה יצאתי דרום מערבה אל חוף תמרינדו (Tamarindo) בחלק הצפון מערבי של חצי האי ניקויה (Nicoya). שמתי לב כי אופנועים כאן עומדים בתור ולא נדחפים בין הרכבים בתנועה בעיר. אף שאני בוגר תרבות הרכיבה בישראל, מנסה לשאוף בכל יום רכיבה יותר טבע ונוף ופחות עמידה חשופה מאחרי אגזוז של מכונית, אהבתי את זה. סבלנות היא עוד סממן למקום מתוקן. קוסטה ריקה היא ארץ מסודרת בערכים מערב-אירופאים. מבואות הערים מטופחים. על פי נקיון המדרכות, שכונות המגורים נראות כמקום אהוב על תושביהן, אזורי תעשייה נראים מתוכננים ומאורגנים. כמו הצצה לתוך מנגנון של שעון. משהו כאן מסונכרן, מדבר עם הסובב אותו, מתוקתק.

החלטתי, כמו שאני נוהג ברוב המסע, לא לחפש את האתר שכולם נוסעים אליו. מבלי לפגוע באיש, אני ממש סובל במקומות רוויי אנשים. אני מעדיף ללכת על פי האינטואיציה, ומעל לכל, מעדיף המלצות של רוכבי אתגר כמוני. תמרינדו נראתה לי מקום שאוכל לשטוף מעלי את צחנת הונדורס. לרשותי שישה ימים. החלטתי לפסוח על הצפון-מזרח הקריבי, ועל עיר הבירה היפה סן-חוזה (San Jose), ולהתחבר לדבר שהכי מאפיין את קוסטה ריקה: הטבע והחופים בדרום-מערבה.

בדרך לתמרינדו, תיקוני כביש וגשר שלחו אותי - לראשונה במרכז אמריקה - לאיגוף של כשלושה קילומטר לחצות נהר רדוד, במים בעומק של כחצי מטר. נסעתי בעקבות נתיב שהוכן וסומן. וקינחתי בעלייה בדרך חצצית, מתונה ורטובה בחזרה לציר המרכזי. הנוף נשאר מישורי. רחוק בצפון-מזרח נראו רכסי הרים. האוויר היה לח מאוד. מאז נכנסתי לאזור הטרופי מעיל הרכיבה, הקסדה והמגפיים ספוגי זיעה. ועל אף התנאים, אין מצב לוותר על ההגנה שהם מספקים לי. כאן בקוסטה ריקה, הלחות היא כמו וילון מלמלה שאני עובר דרכו כל הזמן, מה שחייב עצירות תכופות לניקוי משקף הקסדה. הנסיעה בסופי שבוע בכבישים צדדיים המובילים לאתרי תיירות דומה למה שקורה בכל ארץ מתוקנת: כולם ביחד על הכביש. עוד לפני שהגעתי לחוף תמרינדו, היה טפטוף של תופעת "הכל למכירה" וככל שהתקרבתי לאזור החוף ראיתי יותר שלטים של חברות השקעה עם ניסוחים מסדרות טלוויזיה, המציעים למכירה מבנים, חוות, חופים, איים, יערות, נחלים או סתם את כל קוסטה ריקה.

מי אמר "מפרץ למכירה" ולא קיבל?

כשהגעתי לחוף תמרינדו - נבהלתי. נראה שכאן לוקחים את התיירים הזרים כסוג של עטין שיש לחלוב. המקום שידר לי בשנייה: "בְּרַח". שורת המבנים הראשונה על החוף, היתה ברובה מבנים יקרים עם שמות שהמציאו קופירייטרים מניו יורק, בתי קפה מעוצבים, חניות מלאות ג'יפי יוקרה ודוכני מזכרות תוצרת סין. בקצה הרחוב - ירידה ציבורית לשפת הים. לפני שאני קובע עמדה, אני חייב לעצור לדבר עם מישהו. בפינה חיכו לי זוג שוטרים, סילבה ואלרדין, במשמרת על האופנועים. הם מדדו אותי במבט מחוייך וישר דיקלמו לי באנגלית: "אם אתה יורד למים אל תשאיר כלום על האופנוע". "אני סומך עליכם", אמרתי והבנתי שהם נשארים בין כה באזור עד שאני חוזר.

מקו המים הכל נראה אחרת, כמו דף מלוח שנה של חברת תעופה. מהתמונות שנותנות לך תחושה שהחיים אמורים להיות שכיבה על חוף ללא גבול וגלים שעובדים בשבילך ללא הפסקה. לפני היה פרוש מפרץ בצורת פרסה ברוחב כשלושה קילומטרים, תחום בשני גושי סלע עצומים שנפלו לים ומכוסים בעצים וצמחייה סבוכה ממש על קו הגלים המתנפצים. מימין הגיח לתוך המפרץ נהר רחב איטי מנומנם ושקט, עטוף בצעיף עצי מנגרובים נמוכים וגזר מהחוף פיסת אי מיוער, שטוח ומאורך. בתוך הים ישבו על גלשניהם כמה עשרות גולשים אופטימיים שחיכו לגל הגדול הבא.

הרגשתי איך צעיף של רוגע צונח עלי ושכחתי את עצמי, עד שהגיע ילד חמוד ואמר לי בספרדית מהירה שהשוטרים שהתנדבו לשמור לי על האופנוע רוצים לעזוב. רק על זה מגיע להם שאפו. חזרתי והודתי להם בכל ארבע מילות התודה בספרדית שאני יודע. מה קורה כאן? על המקום החלטתי שאני קונה פה מגרש עם בית על החוף, ואם לא יספיק לי הכסף - אז לפחות לילה מול החוף. וזה מה שקרה. בחלק הצפוני מצאתי מקום שאפשר לדחוף לתוכו את האופנוע – כן, זה הכי חשוב – וגם מקום לעצמי. עברו עליי שני לילות גשומים בהם יצאתי באמצע הלילה בגשם הכי סוער לשוטט על החוף ולראות את הברקים מבקעים את הים. שכבתי בין צדפים וספרתי מחזורים של שמונה גלים שטוחים ואחד גבוה. התיידדתי עם שני סרטנים אדומים ומוכר גלידה מקסים בשם מקסים. הבנתי שחוף תמרינדו הוא רק המנה הראשונה.

למרות ההתמסחרות. החוף של תמרינדו 

מחפש את השקט

שמתי לב לגודש השלטים המציעים הכל למכירה, מעין בהלת זהב נדל"נית כזו. מנהל האכסניה ביכה את המצב: פיתוח יתר. בבוקר החלטתי לחפש חוף נטוש ממש. יצאתי בהמשך הכביש המדהים באיכותו דרום-מערבה. אחרי כשעה, צדה עיני דרך עפר צדדית עם שלט ל"פלאייה" (לחוף) כלשהו. בלי לחשוב פעמיים ידעתי שמצאתי את מבוקשי. דרך העפר נמשכה ונמשכה ואחרי 11 ק"מ שכללו מעבר בכפר שטרם קולקל על ידי תיירים, כמה גשרונים, חורשות יער עצומות, כמה שיפועים וירידות תלולות, מצאתי עצמי על חופו של מפרץ מדהים. רוחבו כשני ק"מ עצי קוקוס לשפתו ציפורי ים רוחשות סביב ו... כן, אתר נופש שנשתל כאן מתוך איזה פרוספקט.

האתר הוא "ריזורט", כלומר לכאן לא מגיעים במקרה על אופנוע ושואלים אם יש מקום. לכאן מגיעה תיירות משומנת של חברות שמוכרות חבילות בארה"ב. בתוך שתי דקות כבר נעמדו משני צדדי שני גברתנים שהגיעו על טרקטורון, לבושים מדי שומרים בשכר ופשוט ליוו אותי בדממה מנומסת בשיטוטי על החוף מול הריזורט, בו ישבו אנשים בכורסאות שיזוף לבנות על מדשאות מעוצבות שנגזמו בקוצץ ציפורניים וביניהם התרוצצו מלצרים בעניבות פרפר. ממש מגלה ארצות... מצאתי את החוף האבוד.

"החוף האבוד". לא בתמונה: אתר הנופש הענקי

חזרתי לדרך הראשית והתקדמתי לכיוון חוף סאמארה (Samara). שם, חשבתי, אמצא משהו אחר. סאמארה כבר נראתה זרוקה יותר, מקורית הרבה יותר והגולשים שצפו על הגלים מולה, באים מהליבה הגלשנית האמיתית, המחויבת יותר. הם ישבו במים גם בחשיכה מוחלטת וגם בגשם שוטף. בטח ששכרתי מקום ללילה. בטח שירד גשם ובטח ובטח שנכנסתי בלילה החם לשחות בים בגשם. וגם אם יש כבר ניצני התמסחרות זולה, עדיין החוף הזה כבש אותי. אם רציתם לגעת ולו פעם אחת בצילום החלומי של חוף עטור דקלי קוקוס, לבן, רחב וריק גם כשהוא מלא, סאמארה שווה את הכרטיס.

החוף של סאמארה 

המקום כאן צר מלהכיל את כל חוויית הביקור בקוסטה ריקה, אך כמה נקודות בקצרה בכל זאת. כחובב זאולוגיה מושבע הגעתי לפארק/שמורה מנואל אנטוניו, שליד העיירה קוופוס (Quepos) והחלטתי שאני עוצם עיניים מול כמה אוטובוסים עמוסי תיירים ששטפו את המקום ומתמקד בחיפוש אחרי דיירי השמורה. החניתי את האופנוע וצעדתי לתוך שמורה יפה. כאן הרגשתי כמה מאמצים עושים במדינה הזו כדי למצות את הערך התיירותי שלה. הכל מוקפד ומתוחזק. פגשתי שני ישראלים צעירים שסיפרו לי שזה הסיבוב השני שלהם בקוסטה ריקה והם שוקלים לעבור לגור כאן. בהמשך הגעתי לאיזור העיירה דומיניקאל (Dominical) ובית הקפה הידוע "האווירון" (La Avion) הבנוי סביב מטוס תובלה ענק על הר הצופה למפרץ מדהים. קשה להאמין שמישהו עבר באזור ולא צילם את המקום. את שני הימים הבאים עשיתי בסמוך ליוביטה (Uvita), שם נכנסתי להוסטל "הטוקאן", עסק משפחתי חם ומחבק. מכאן יוצאים לשייט לצפות בלוויתנים. לטיולים מכל סוג ולתוך מעבה הג'ונגל לשחות בבריכות חבויות ולקפוץ ממפלים. בחרתי באפשרות האחרונה.

הצטרפתי לטיול יום רגלי, למשפחה צעירה מוודסטוק במדינת ניו יורק שבאו לעשרה ימי כיף. טניה עובדת בתחנת רדיו, רון, הולנדי במקור, הוא מכונאי אופנועים וילדיהם, קול וסינטיה. הבנו שאנחנו חולקים את אותן דעות על מה זה טיול ובתום הליכה של שעה הגענו למפל הראשון הצונח מגובה כשמונה מטרים, שהטבע סידר אותו כמו מגלשת מים ישר לתוך בריכה צוננת. וסביב, הג'ונגל החי, צורח, צועק, מצייץ ושואג. כמה שכבר חוויתי זאת, איני מרגיש שום שובע. פגשנו שני צעירים מקומיים שהובילו אותנו למעבה הצמחייה, לקטוף פרי ממשפחת הליצ'י הגדל פרא (והמותר לקטיפה) באשכולות אדומים. הפרי נראה כעכביש שמן ואדום עם מאות זרועות ופנימו בשרני ומתוק. ודאי יש קוראים היודעים את שם הפרי. קופים שהחלו לחפש מסתור בחופת הצמרות רמזו ששעת הגשם מגיעה. ברקים ורעמים נתנו לכך משנה תוקף וביחד החלטנו: נשארים. כשהשמים החלו לזרום פשוט רבצנו בתוך המפלים, מנסים לספור כמה סוגי פטריות גדלות על הרקבובית על גדות הנחל. חגיגת הטבע לא פוסחת גם על הזעירים שבנציגיו, זה רק תלוי בזום שמחליטים לעשות בקוסטה ריקה.

השלווה מתחילה בקטן. פטריות זעירות

בהמשך הדרך ניסיתי להגיע לשמורת קורקובאדו (Corcovado), הנחשבת ליהלום בכתר השמורות במרכז אמריקה, אך נכשלתי בנסיוני להגיע אליה בדרך עפר עקב סופה. פגשתי עוד הרבה אנשים מעניינים, חלקם ודאי יספרו שהם פגשו אותי, אבל כל זה בהמשך אחר.

• בפעם הבאה: לדלג לדרום אמריקה זה סיפור
  

• לכל הכתבות של חוצה אמריקות
  

• לבלוג של יוני