משחק סכום אפס

פיט יורן רוצה שתאמינו לו שבחירתו בסקרלט ג'והנסון כפרטנרית להקליט אלבום דואטים היא תוצאה של חלום, או התגלות. לפי האגדה היחצנית, יורן ראה בדמיונו שיתוף פעולה עם היפה שבצעירות הוליווד, שישחזר את אנרגיות הזוגיות הקרועה של סרז' גינזבורג ובריז'יט בארדו באותם שיתופי פעולה מוזיקליים נוטפי תשוקה, אהבה ולא מעט שנאה. אבל האזנה ל-"Break Up", פרי החיבור התמוה בין השניים, מעבר לזה שהיא עניין שאורך לא יותר מחצי שעה, מעלה בעיקר רגשות השתוממות נוכח התוצאה האפרפרה.

דווקא היו לשניים נתוני פתיחה לא רעים: יורן נחשב יוצר מוערך וליריקן רגיש, למרות הנטייה שלו לאובר-פשטנות אמריקנית. ג'והנסון, מעבר ליכולות המשחק הלא מבוטלות שלה, כבר הוכיחה באלבום החידושים שלה לשירי טום ווייטס שיש לה צד מוזיקלי ראוי לחשיפה, גם אם הוא לא מספיק משויף בשביל אלבום שלם משלה. מבחינה ז'אנריסטית, יורן הוא אושיית מיינסטרים מתחנפת ואילו ג'והנסון מפגינה נטיות אינדיות חרוכות. על הנייר, הזיווג יכול היה להוליד תוצאה מעניינת ומשחק של ניגודים משלימים שהיה מחמיא לשניהם.

בפועל, התוצאה נעה בין הבנאלי, הפושר והאוורירי, כשאף אחד מתשעת הקטעים הקצרים של האלבום לא מצליח לתפוס את האוזן או ליצור את אותה כימיה רעילה שביקשו לייצר. זה בולט במיוחד ביציאות כמו "Someday", הסוגר את האלבום ומנסה (לשווא) להותיר במאזינים עצבות מתקתקה וב"Shampoo", קטע בוסה-נובה במשקל נוצה.

נקודת האור היחידה בכל הסיפור המשמים הזה מגיעה בדמות "Relator", קטע הפתיחה החביב שנבחר, מסיבות מובנות, להיות הסינגל המקדים. הוא ניחן בלחן קליט וקצב מידבק, וג'והנסון נשמעת בו כמו זמרת ווייט-סול ומוטאון. זהו ללא ספק הרטרו המוזיקלי המנצח של השנתיים האחרונות. הבעיה היחידה היא שהוא ברובו גניבה מוחלטת. מאיפה? בוא נאמר שאם לא היו להם סיבות יותר טובות לשמוח עכשיו, יש מצב שגם שרידי הביטלס הנותרים היו מגרדים את הראש בניסיון להבין מאיפה זה נשמע להם מוכר כל כך.

ג'והנסון. נשמעת במקרה הטוב כמו זמרת מוטאון

אז כן, לשחקנית ההוליוודית דווקא יש גוון קול מעניין והשילוב של הקולות עובר חלק ביציאות היותר שמחות של האלבום, למשל ב-"Wear and Tear" המתקתק. יורן, שמצליח לשבור את שיאי הבנאליות הלירית האופיינית לו, מצליח להישמע ב"Search Your Heart" כמו דייב גרוהל בבלדות של פו פייטרז. בכל שאר הקטעים - התוצאה יוצאת פלסטית, דביקה ונטולת חיים יותר מגינזבורג עצמו, שיש להניח שהיה די נעלב מההשוואה היומרנית אל יצירותיו הגדולות ביותר.

הייתם מצפים מיורן, הוותיק והמנוסה מבין השניים, שיוביל את חוויית הפרווה הזו לאיזשהם גבהים. אבל הפעם נראה שדווקא הוא החוליה החלשה כאן ואם רק הייתם נותנים לג'והנסון את הפרטנר המתאים, היה יכול לצאת כאן מוצר מאתגר, סקסי ומעניין. סביר להניח שצפייה בג'והנסון ובגבר אחר מהצד הייתה הופכת את החלום של יורן למבאסת ואת נוכחותו שם לסתמית ומיותרת. קצת כמו האלבום הזה.