הבו לנו ריאליטי

אבי ניר מערוץ 2, משבח את תוכניות הריאליטי ומעדיף אותן על סתם תוכניות שכותבים תסריטאים. הוא טוען שהחיים עשירים יותר. למשל, קורינה רוברטס ממרילנד בארה"ב רצחה לא מכבר אשה כדי לגנוב ממנה את תינוקה שזה עתה נולד. ניתן היה לעשות מזה יופי של רייטינג. או לחקות את רומי בשקיעתה, כשעייפה מלראות חזיונות של אריות אוכלי אדם והעדיפה להעלות לבימות (לא היו אז ערוץ 2 או 10) אנשים שלעיני הקהל קטעו אט אט את איבריהם.

בספר הנפלא "סתיו של ימי הביניים" מאת יוהאן האוזינחה, (הוצאת "כרמל") מסופר בין יתר תיאורי העינוג של ימי הביניים איך "אזרחי מונס למשל קנו במחיר מופקע ראש כנופיית שודדים אחד אך ורק למען התענוג שיפיקו מביתורו לארבעה רבעים, מה שהביא לעם שמחה רבה יותר מקימתו לתחייה של קדוש לו הייתה בנמצא קימה לתחייה כזאת" . ללניר כדאי לקרוא את הספר. מתוארים בו עשרות סיפורים כאלה. העינוג הגדול ביותר של כל עיירה ועיירה בימי הביניים היה לחזות בהוצאה להורג בכיכר העיר של אדם שאם ניתן היה להאריך את סבלו עד כדי שלושה ימים, מה טוב.

בזמנו הצעתי במאמר למפיקי הערוצים המסחריים, תוכנית שבה יעלו לגג מגדל עזריאלי כעשרה אנשים מדוכאים שהגו התאבדות. הם ייבחרו מתוך מאות שבשביל חמש דקות תהילה יעשו הכל - ראה דודו טופז בימיו הטובים - ואו אז, אחרי שנראה את האודישנים שיעשו להם ונחזה בנבחרים, ונשמע איש איש את כמיהתו, הם יעמדו על הגג. שמעון פרס יישא דברים על גבורת עם ישראל כמשפחה מאוחדת, והם יקפצו בזה אחר זה; אחד בכל שבוע.

בכל קומה וקומה בבניין יציבו מצלמות שיתעדו את הקופצים עת ירחפו בחלל על רקע תל אביב בת המאה, וכאשר כל אחד ואחד מהם יגיע לקומה השנייה - יעצרו את התוכנית. יכניסו חצי שעה של פרסומות, עדיף ג.יפית שתוכל להביא את הרב איפרגן שקודם לכן יביא אתו את נוחי דנקנר שאולי יקנה את התוכנית לעצמו, ואחרי הפרסומות והפרומואים יראו את סוף הקפיצה ויראו איך מתרסקות הגופות על הבטון, וחברות הסלולרי יקיימו תחרות אס.אם.אס מי מת הכי יפה, ויחולקו פרסים, פוסטמורטם. אני מבטיח לכל קוראיי שיהיו לתוכנית הזאת הכי הרבה צופים שניתן להעלות על הדעת.

אחרי הכל, מי צריך את לונדון וקירשנבאום והתוכניות החדשותיות, ובכללן גם יומן השבוע המצוינת בערוץ 1, שנדמה לי שאני היחיד שצופה בה. אני שומע מין הד כשאני יושב ונהנה ממנה. מי צריך תוכניות נישה בערוצי העם של אבי ניר? אם ניתן להראות את מה שירון ומוטי רק מדברים עליו, אזי מי צריך מילים?

לעבוד גם על הנשמה

ניר, אבי שיטת הריאליטי בארץ, אומר בעצם: "מי צריך תרבות? מי צריך ספרות? מי צריך תסריטאים? החיים מעניינים יותר. מפתיעים יותר". אפילו הדבר הנורא שקרה לו בגין תוכניות מסוג זה לא היה עולה בדעתו של אף תסריטאי. ישנם למשל בתי מטבחיים שניתן להראות איך טובחים שם ברוצחים. נכון, זה אינו ריאלי עכשיו, אבל הרעיון עוד עלול להבשיל. יתחיל באמריקה ויקבל גושפנקה ואבי ניר יעלה גרסה כשרה יותר אצלו.

אך תרבות היא ההיפך מהחיים. היא לוקחת את החיים ולשה אותם למשהו מקביל אך מעשיר. תרבות היא מה שעובד גם על הנשמה, אם אכן ישנו דבר כזה. תרבות קיימת כבר אלפי שנים. אנשים במערות ציירו את חייהם על קירותיהן, ורק הם ראו כי מה שציירו היה מה שהם רצו לראות. חופרי נקבת השילוח האלמונים כתבו את דבר חיבורם אלה לאלה אף כי ידעו שרק הם קוראים את מה שהם כותבים, אבל כנראה הבינו שעד שלא כותבים או מציירים, הדברים אינם קיימים. לדוד ושלמה אין בתנ"ך ספרים על שמם אבל על שמות משוררים אלמונים כמו ירמיהו ועמוס וחגי יש כאלה - כי רק כך קיימים דברים באמת. מה שקיים הוא לא רצח, אפילו לא משהו נשגב, אלא מה שלשים אותו לבניינים, לסרטים, לספרים, לשירים, לציורים.

אבי ניר ממציא הנחה חדשה. החיים יותר מעניינים. שיראו זיונים. שיראו הולדת פרות. שיראו כל מה שישנו ושלא נערך כתרבות. או אז יהיו הכי הרבה לקוחות לערוץ שלו.

אבל אנא, מר ניר, שמע סיפור קראי יפה: מלך מכריז שמי שיעשיר אותו בסיפור הדמיוני ביותר יזכה באלף כיכרות זהב שהניח מעל ראשו על עץ. בזה אחר זה באו כל התסריטאים וכל הסופרים וכל הציירים וכל הבמאים. כל אחד מהם המציא סיפור דמיוני יותר, אבל המלך אמר להם: שמעתי אחד טוב יותר. ואז בא איש מסכן, עלוב, מסמורטט. המלך צחק ואמר לו: "מה יש לך לספר לי"? אמר ההלך: "אדוני המלך. אבי זכרו לברכה הלווה לך אלף כיכרות זהב. באתי לדרוש אותם חזרה". כך הוא זכה - לא בגלל מה שבאמת קרה לו או לא, אלא בגלל סיפור טוב שרק אמן יכול היה להמציא.