אכפת לי מאופנה ומיופי. זה אומר שאני שטחית?

ג'וליה נבהלת משיחת בנות לא כיפית, ממנה את עצמה לאפלטון של שד' בן ציון, נזכרת באלת היופי שלה, היא דודה ס', ומסיימת בתשובה נחרצת לשאלה שבכותרת

לא מזמן נקלעתי לשיחת בנות. לא שיחת מרשמלו מהסוג הכיפי, הרכלני, הרדוד, מלא הטיפים והעצות והחופש המוחלט לדבר על "שטויות". שיחת בנות של נשים רציניות שאין להן יותר מידי זמן להתעסק באופנה. הן באות READY MADE עם ג'ינס וטי-שירט דהויה, יש להן יותר מידי אימיילים שמחכים לתשובה. החזרזירות המלומדות האלה מזלזלות בכל מה שקשור לאופנה וטיפוח, הן חושבות שזה בזבוז זמן, שזאת טיפשות נשית, ושאם נשים ימשיכו ככה הן לעולם לא יהיו כמו גברים (מיותר לציין שהן נראות כבר עכשיו כמו גברים, והסגנון שלהן הוא באמת READY MADE, בדיוק כמו האסלה על הקיר של מרסל דושאן).

השיחה הזאת עוררה בי כל כך הרבה כעס ורגשי נחיתות עד שעלתה במוחי השאלה בקולה האמיתי של קארי בראדשו: האם אני באמת מטומטמת כי אכפת לי מאסתטיקה ומאופנה? החלטתי לשבת ולהרהר. הרהרתי על העבר, הרהרתי על החיים, הרהרתי על אהבה וברגע שצצו במוחי הרהורים על העתיד נלחצתי והפסקתי מיד. כדי לנקות את מוחי ממחשבות משתקות על חיתולי טטרה-משכנתה-פנסיה החלטתי להוציא את משקפיי הריי-באן הוורודות שלי מהתיק ולהרהר באסתטיקה. שאלתי את עצמי שאלות עמוקות כמו: " יופי מהו? מה הופך דבר ליפה? ומה המשמעות של יופי בחיים?". שכחתי מקיומו הפרקטי של העתיד ומהעובדה שצריך לתכנן אותו ושקעתי במחשבות נוגות על סניקרס לבנים, סקיני ג'ינס בגזרה גבוהה, פרחים בשיער וליפסטיק אדום. "אני אפלטון של מלצ'ט פינת שד' בן ציון!" הכתרתי את עצמי בגאווה, מדמיינת את עצמי בטוגה 100% כותנה ובסנדלי גלדיאטור מוזהבות, מהלכת על אספלט תל אביבי רותח ומהרהרת בסוגיות אסתטיות ברומו של עולם (למשל "אוי, איזה חתיך!" או "מי זה החתיך הזה?". אין לי ספק שלאפלטון היו מחשבות דומות).

לפני שאני עונה לעצמי על השאלה למה יופי חשוב לי, אני מנסה להבין מי למעשה היה הסוקרטס שלי ואיך הגדרתי כבר בגיל צעיר מה יפה ומה לא. אני מרפרפת במחשבתי על כל הנשים שכרכרו מסביבי בשנות התבגרותי (והיו הרבה מהן). גדלתי עם אימא שלי ואחיותיה באווירה סופר מטרנאלית. הן לימדו אותי איך לשים מסקרה, איך לקדם את עצמי ולהיות חזקה, איך מכינים לזניה ואיך גברים חושבים. לכל אחת מהן היה תפקיד סימבולי משלה ואם להמשיך עם האנלוגיות הזולות ליוון העתיקה אני יכולה לומר שת' הייתה אלת המשפחה, ע' הייתה אלת האהבה וס' הייתה אלת היופי. אמא שלי הייתה מעל כולן ולימדה אותי מה וכמה ללמוד מכל אחת.

ס' תמיד הייתה לבושה בקפידה. מעולם לא ראיתי קמט בבגדיה, רישול בחולצתה או שערה שלא במקומה על ראשה. הסגנון שלה תמיד קלאסי ואלגנטי ולעתים היא הייתה משלבת פריטים שאף אחד לא היה מעלה על דעתו

השתכנעת ששווה להשקיע?

היי גם את פריזאית

ג'וליה פרמנטו

משהו במראה של הצרפתיות מהלך על המתבוננים בהן קסם רב, שלא לומר קנאה יוקדת. גם אנחנו יכולות? ג'וליה חושבת שכן

האם יש לנו סיכוי להיראות כמו הפריזאיות?

שיש לה כמו של עם הדפס פסיכדלי או חליפה בצבע בזוקה. ההפתעות האלו השאירו את הקרובים אליה ערניים ודרוכים, השאלה: "מה ס' תלבש?" נשאלה לא פעם ולא פעמיים בחוגים מסויימים באזור השרון. זה היה התפקיד שלה והיא מילאה אותו בנאמנות של דיילת אייר פראנס. אני זוכרת את עצמי, ילדה בפיג'מת טריקו עם הדפסים של חיות וסוליות מחוברות, יושבת עם כוס חלב חם ביד ומסתכלת עליה שותה יין ומעשנת ללא הפסקה את הסיגריות הדקיקות שלה. היא הייתה בעיניי התגלמות הנשיות. רזה ומהודקת, לבושה לעילא, צפויה אך מפתיעה, מאיימת בחיוך. היה משהו קולנועי בהופעה שלה, זה היה מרשים אך חד מימדי. ונוסף לכל היא אישה מצליחה, חזקה ודעתנית. ובגלל זה אני מגדירה אותה כסוקרטס לענייני אסתטיקה שלי, עצם הסגנון שלה נתן לי מקום להתפתח.

ממנה הבנתי שלהיראות טוב זו מטרה חשובה בדיוק כמו לתקן מדרכות, לשתול עצים או למחזר בקבוקי פלסטיק. זה משפר את איכות החיים שלנו. זה הנוף האורבני שלנו, אנחנו מסתכלים אחד על השני וחושבים. להגיד שמראה חיצוני וטיפוח זה לא חשוב זה כמו להגיד שלסתום חורים בכביש זה בזבוז כספי משלם המיסים. זה כמו להגיד שלשתול עצים זו עבודה לבנות טיפש-עשרה מפרוייקט "תגלית".

מרגיזה אותי ההתנשאות שנהוגה אצלנו כלפי כל מה שקשור לטיפוח. אסתטיקה היא מודעות והקפדה על הפרטים הקטנים. טיפוח מעיד שאכפת לך מעצמך, ואם אכפת לך מעצמך אכפת לך מהסביבה שלך ומהאנשים סביבך. אנשים מטופחים אוספים את הקקי של הפודל שלהם ברחוב, לא צועקים על נותני שירות מבולבלים, ובאופן כללי תורמים לאיכות חיינו.

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה

ומה לובשת ג'וליה בתמונה? שמלה של בנות וגרביונים של וולפורד