אני מומחית ביצירת פיצוצים זוגיים לפני החגים
איכשהו יוצא, שללא כוונה בן זוגי ואנוכי מצליחים להגיע לכל אירוע חגיגי כשאנחנו עוטים על עצמנו פרצופים זועמים, מנסים בכוח לפרוץ את השתיקה המביכה שמשתלטת עלינו. אולי מספיק כבר?
מאז ומעולם היווה ראש השנה בבית ילדותי סיבה טובה למריבות.
איכשהו, בתהליך עקבי ומפתיע, רגע לפני שיצאנו אחר כבוד לדוד אברם ודודה ציונה, לקיים את סעודת החג, אמא עוד התייגעה לה מעל סיר שמנוני עמוס בשניצלים דקיקים (כי אצלנו במשפחה, כשהולכים לדודים, כל אחד מביא משהו ממטעמיו...). במקביל, אחי הוכרז כנעדר ששכח את עצמו מאז שעות הצהריים במשחק כדורסל שכונתי. אחותי הגדולה היתה עסוקה בקינות על ציפורן שבדיוק שברה, ואמא, שסיימה בינתיים את השניצלים, ניסתה להציל את המג'דרה שהתחילה להיחרך. זירת הקרב הזו בהחלט סיפקה חומר דלק להטחת האשמות הדדיות, ביקורות בלתי ידידותיות וקובלנות על חוסר התחשבות מינימלית של בני המשפחה זה בזה. רק אני, הקטנה, עמדתי שם, לבושהבשמלה שאמא תפרה לי, נעולה בנעלי לקה מבריקות שהקפדתי לנקות מהן את גרגרי האבק החצופים, וחיכיתי בקוצר רוח שנצא כבר לפגוש את כל בני הדודים.
וככה בכל ערב ראש השנה (כמו בכל ערב חג אחר), היינו יוצאים מהבית, עצבניים אך מלאי תקווה, שאולי תהא לה השנה הזו, שונה, ואולי, לפחות פעם אחת, נצליח להקדים כמה מהאורחים האחרים.
שנים אחרי אני מגלה, שלא נפלתי רחוק מעץ התפוחים. באורח פלא הצלחתי לרכוש לעצמי את אותה תכונה, והיום אני "מומחית ביצירת פיצוצים לפני החגים". איכשהו יוצא, שללא כוונה תחילה, בן זוגי ואנוכי מצליחים להגיע לכל אירוע חגיגי כשאנחנו עוטים על עצמנו פרצופים זועמים, מנסים בכוח לפרוץ את השתיקה המביכה שמשתלטת עלינו. ורק בדרכנו הביתה, אחרי כמה בקבוקי יין, טונות של אוכל מענג את החיך והרבה חיוכים מאולצים לבני המשפחה, אנחנו מואילים להשלים.
"מה שקורה לך בראש השנה – יקרה לך בכל השנה"
אצלנו תמיד היו אומרים ש"מה שקורה לך בראש השנה – יקרה לך בכל השנה", ולמרות שהיום אני כבר ילדה די גדולה, אתם יודעים איך זה, הרגלים נדבקים. ויוצא, שתמיד אני אומרת לעצמי – נו יופי, עוד שנה של מריבות ופיצוצים.
למען האמת, עד היום מלווה אותי השאלה, מה יש באנרגיה המסורתית של ערבי חג, שמעלה את המתח בינינו לשיאים חדשים? וכך גם השנה. אלא שהפעם, בזכות חוכמת הקבלה שאותה אני לומדת, אני מקווה להשתנות. אז במה אשתנה השנה? או אולי עלי לומר – במה נשנה את היחסים?
יום ההולדת של כולנו
אז קודם כל, חשוב שנדע שראש השנה הוא יום ההולדת, שלי ושלך, ואפילו של כל הטוקבקיסטים שנהנים להתנגח כאן זה בזו, ללא שום תחושת אחווה, שלא לומר חלילה אהבה. אבל הנה, מה רבה ההפתעה לגלות שכולנו בעצם נולדנו יחד, באותו זמן. או יותר נכון לומר – זהו הזמן שבו נולדה הנשמה הכללית, שכולנו רק חלקים קטנים ממנה. לנשמה הזאת קוראים "אדם הראשון".
אותה נשמה התנפצה לרסיסים, שירדו עד לעולמנו החשוך, המתכתי והדל. רסיסים אלה התלבשו בגופים, חלקם יפים וחלקם זכריים, שלמרבה הצער מרגישים נפרדים ונלחמים זה בזה ללא הרף. ואם שאלתם את עצמכם – למה זה אנחנו חיים על בסיס יומיומי בין חרבות שלופים? אז ככה: האגו שהתגלה בינינו הוא זה ש"ניפץ" את הקשר המושלם שהיה בינינו. אז מה עושים עכשיו כדי לחזור לאהוב?
הרעיון הוא לא לנסות למחות את האגו מעל פני האדמה, אלא דווקא לנסות להגדיל על פניו את הקירבה. אחרי הכל, תכליתה של כל ההתנפצות הזאת היא שנגיע לאיחוד ואהבה, ולא לשעה קלה, אלא שבזכות העבודה המשותפת על היחסים בינינו נגלה את התמונה השלמה. תמונה שבה כולנו מחוברים זה לזה כמו איברים בגוף אחד. הביטוי השגור "היינו כחולמים", מתאר את ההרגשה שעוטפת אותנו כשאנחנו מתגברים על האגו ומגלים מחדש אותה אחדות נפלאה. אלא שכדי לגלות את התמונה הזו עלינו לשנות את היחס האישי של כל אחד מאיתנו, לעצמנו, ובעיקר לאחרים.
וזו גם המשמעות האמיתית של ראש השנה: ראשית השינוי. אז כשהאלימות גואה, שפעת החזירים משפיעה על כל חלקה טובה, מדד הרווקים והגרושים בעלייה והדולר בנסיגה – אולי הגיע הזמן להתעורר מהסיוט הזה ולהתחיל בשינוי אמיתי. שינוי כמו זה שעליו מרמז לנו שמו של החג הבא עלינו לטובה.
כולי תקווה שהשנה אצליח "להתעורר" ולראות אותו, את בן זוגי, כחלק ממני, חלק שאני רוצה לשמח ולאהוב, חלק שאני רוצה לעשות לו טוב. חלק שאני רוצה לצאת איתו מהבית בהרגשת קלילות נעימה ולחגוג איתו בהרמת כוסית את בוא השנה החדשה!
- הטור מבוסס על תוכן מתוך שיעור הקבלה היומי
המשודר בערוץ 66
