תפילה תל-אביבית
במשך שנים היא ביקשה לברוח מתל אביב בחיפוש אחר בית כנסת לחווייה משמעותית של תפילות הימים הנוראים. דווקא עכשיו אחרי שעקרה לפריפריה, אפרת שפירא-רוזנברג מגלה נוסחה מנצחת בעיר הגדולה. תל-אביבים, כנסו כנסו!
מאז הגעתי לגיל בגרות, תחילתו של חודש אלול סימן עבורי לאו דווקא את הרחמים והסליחות, אלא את החיפוש.
לא לא, לא חיפוש פנימי, חיפוש עצמי או משהו עמוק ומלא משמעות כזה. חיפוש פיסי ממש - איפה להתפלל בראש השנה ויום כיפור. בסופו של דבר בראש השנה תמיד נשארתי בבית בגלל ההורים, המשפחתיות, וכמובן - הגפילטע פיש המיתולוגי של אמא שלי, עליו לא אוותר בקלות. אבל יום כיפור היה סיפור אחר - תל אביב בה גדלתי איכשהו אף פעם לא נראתה אופציה מושכת במיוחד ליום כיפור משמעותי (מבלי להעליב את בתי הכנסת השונים בהם התפללתי עם השנים….) וגפילטע ממילא לא היה, אז חברותיי ואני חרשנו את הארץ ואת עולם הישיבות והמדרשות בחיפוש אחר מקום משמעותי לחוות בו את יום כיפור. או בקיצור, לאן אפשר לברוח מתל אביב.
הרבה שנים עברו מאז, והמקום הכי משמעותי בו אני חווה את הימים הנוראים בשנים האחרונות הוא בעיקר הגינה שליד בית הכנסת (ועל זה כבר כתבתי בהרחבה…), אבל בכל זאת התלהבתי עד מאד כששמעתי על "יקר" בתל אביב. לא כל כך ברור לי איך להגדיר את המקום הזה עדיין - בית כנסת, קהילה, בית מדרש או משהו שמשלב את כל האופציות הללו, אבל מדובר בהחלט במקום ייחודי בנוף התל אביבי הדתי (ולמי שלא ידע, כן - יש כזה נוף). את יקר בירושלים כמעט כולם במגזר מכירים, על קבלות השבת ה"קרליבכיות" שלהם, אבל איכשהו נראה לי שהוורסיה התל אביבית של "יקר" מקבלת אזימוט קצת שונה.
המרכז של "יקר" ממוקם במה שנקרא "הצפון הישן" של תל אביב, במבנה של בית כנסת ותיק מאד אליו חברו המקימים ברחוב יריחו, ותוך שיפוץ כללי של המבנה הקימו את המרכז בקומה השנייה. יש שיתוף פעולה מסוים עם המקומיים, אבל עיקר הפעילות - ויש הרבה ממנה - מתקיים למעלה.
ה"פרקסיס", כמו שמכנה אותו הרב יהושע אנגלמן העומד בראש המוסד, הוא אורתודוכסי, ו(כמעט אמרתי אבל…) החשיבה פתוחה. המקום נועד עבור אנשים שמחפשים יהדות חיה, רלבנטית ולא שיפוטית. לכן, מקבלים שם את כולם - דתיים, חילונים, חרדים, חברי הקהילה ההומו לסבית הדתית ועוד כל מיני לא בהכרח מוגדרים - באמת את כולם. איך מאגדים את כולם תחת קורת גג אחת בבית כנסת אורתודוכסי? הנוסחה המקומית היא - לא אישור ולא שלילה למה שאף אחד עושה. כן, לפי הרב אנגלמן ההלכה היא "הקירות של המבנה, אותם אי אפשר להזיז" אך יחד עם זאת, הלימוד, החשיבה, השיח והחיפוש הם הכי חופשיים בעולם.
המוקד הוא תפילות השבת ברוח קרליבך - בערב ובבוקר, שבמקביל אליהן מתקיימת גם תפילת ילדים. מתברר שלפני שנתיים כשהוקם המרכז, הרב אנגלמן עמד ברחוב בשבת בבוקר ואסף אנשים למניין, אבל היום זו ממש לא בעיה - המקום מלא. ולא רק בדתיים - יש גם חילונים המגיעים (לעתים ברכב) להתפלל באופן יותר קבוע מהרבה דתיים שאני מכירה. ומעבר לתפילה, מה שמאפיין את המקום הוא השיעורים הקבועים המתקיימים בו - שיעור אחרי תפילת ערבית בחורף או לפני מנחה בקיץ, עם מספר משתתפים קבוע הנמדד בעשרות, לימוד ביום שישי בבוקר,
בית מדרש לאנשי תקשורת (כן כן, ממש אלה מ"הבועה התל אביבית" ) ערבי לימוד בשבועות ובהושענא רבה, וסליחות לפני פחות משבוע בהן השתתפו מעל מאה איש - דתיים וחילונים כאחד.
בלי תקציב פרסום, עם מינימום מימון על ידי חברי "יקר" בירושלים ועוד מעט דמי חברות שנתיים מהחברים הקבועים שבוחרים לשלם (ואלה שלא יכולים, לא משלמים), הצליחו להקים בתל אביב קהילה לומדת, מחפשת ומתפללת.
אהה! סוף סוף הבינו בתל אביב שאת הפתיחות, הסקרנות, הלימוד, אהבת התרבות, הקבלה (לא במובן של "מדונה" אלא במובן של "לקבל"…) ועוד תכונות ייחודיות של העיר הזו אפשר לחבר לעולם הרוח והיהדות. נכון, תמיד היו דתיים בתל אביב, ותמיד היו בה חיי דת, אבל כתל אביבית ותיקה אני מרגישה ש"יקר" ואולי עוד מקומות כאלה שיקומו, מביאים רוח חדשה לתל אביב כולה- לדתיים שבה, ולא פחות מכך - לחילונים.
אם הייתי היום עדיין תל אביבית, נראה לי שהחיפוש לאן "לברוח" היה נגמר.
