זוהי יפו שחודרת לדם
"עג'מי" עלול היה להפוך לעוד מעשיה דידקטית על המצוקה היפואית והסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל צמד היוצרים השכיל להפוך אותו לאחת היצירות המרגשות והסוחפות שנראו כאן
תמונת הפתיחה של "עג'מי", סרטם המשותף של הבמאי הישראלי ירון שני והבמאי הפלסטיני סכנדר קובטי, מראה את תוצאותיו הטרגיות של סכסוך בעולם התחתון. אבל צמד היוצרים, שזוהי עבודתם הקולנועית הראשונה באורך מלא, משכילים שלא להפוך את הסרט לעוד מעשיה דידקטית על הנעשה בשכונת המצוקה היפואית שבה הוא מתרחש.
כל דבר ב"עג'מי" מעורר הערכה רבה. זה מתחיל בתסריט, שאורג סדרה של סיפורים אותנטיים הנשזרים במלאכת מחשבת אלה באלה; ממשיך בליהוק, שמבוסס על שחקנים חסרי ניסיון קודם, חלקם תושבי השכונה עצמה, שהשתתפו בסדנת הכנה לצילומים שארכה עשרה חודשים; עובר בצילום של בועז יהונתן
יעקב, שמזכיר סגנון דוקומנטרי אך נמנע מלהפוך למניירה מעצבנת; וכלה בעבודת הבימוי המדויקת, שמעמידה את הסרט על הגבול הדרמטי שבין טרגדיה יוונית מודרנית להתבוננות נטורליסטית שאינה מכבידה.
חמשת הפרקים המרכיבים את "עג'מי" בנויים כך שדמויות אשר גורלן כבר ידוע שבות ומופיעות בסיפורים מאוחרים, ובאופן זה מבליטות את העניין הטרגי. ואכן, הטרגיות היא חלק מהמקום, שהסרט כמעט ואינו יוצא ממנו ובתוך כך הופך את השכונה הפיזית לאתר סימבולי ותודעתי כאחד.
"עג'מי". הלוקיישן כהישג קולנועי (צילום: עמוס צוקרמן)
הפרק האחד מגולל, כאמור, את סיפורם של שני אחים, שגורלם מונח על הכף לאחר שדודם ירה ופצע בן חמולת פשע; הפרק השני עוקב אחר נער פלסטיני משכם, שוהה בלתי חוקי, שעובד במטבח מסעדה בשכונה כדי לממן ניתוח יקר לאמו; עלילת הפרק השלישי עניינה שוטר יהודי שאחיו החייל נעדר; הסיפור הרביעי מתמקד בצעיר ערבי מעג'מי (הבמאי-שותף קובטי) שרוצה לעבור לגור עם
חברתו היהודיה, אך מסתבך; והחמישי עוסק בבעל מסעדה מכובד ממוצא נוצרי שמתנגד לקשריה של בתו עם צעיר מוסלמי המסובך בעסקת סמים. התוצאות, גם כאן, הן טרגיות.
הפוליטיקה נשארת בשוליים
שלא כצפוי משיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני כמו זה, “עג'מי" אינו עוד מניפסט פוליטי. אדרבא, ההיבט הפוליטי, אם כבר, מהדהד בו – למשל, דרך הכינוי "הממשלה" שמוצמד על ידי המקומיים הצעירים למשטרת ישראל, או עימות אלים בין תושב יהודי לשכניו הערבים שמסתיים במוות – אך אינו משתלט עליו. למעשה, למעט תמונת הסיום הדרמטית, שחותרת באופן סימבולי להגיד משהו לא מקורי במיוחד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסרט נמנע במודע מלהפוך לאלגוריה פשטנית.
השחקנים הם הכנס הגדול (צילום: בועז יהונתן יעקב)
הישג גדול אחר של "עג'מי" הוא מקום התרחשותו, העיר יפו, שנתפסה על פי רוב בקולנוע הישראלי כאתר אקזוטי-אוריינטלי, המזוהה עם העולם ה"אחר" של הטירוף, האלימות והתשוקה – היפוכה של עיר האורות השכנה (ע"ע "אלדורדו", “קזבלן" ושות'). להבדיל, השכונה היפואית כאן אינה כלל ועיקר סטראוטיפ של שוליים חברתיים ותרבותיים, של חיים ללא מטרה וחלומות חסרי סיכוי, אלא אתר חי
ופועם שגיבוריו הם קורבנות של גורל טרגי. יהיו שיאמרו שגם זו, אחרי הכל, תפיסה סטראוטיפית (האם הטרגדיה היתה מנת חלקם לולא היו חיים שם?). אבל קובטי ושני נמנעים גם כאן מתסמונת האצבע המנופנפת.
שחקניו האלמונים של "עג'מי", שפניהם הגסות והעשירות מזכירות את אלה של גיבורי "אקטונה" ו"מאמא רומא" של פזוליני, לא פחות, הם הנכס הגדול שלו, וראוי להזכיר את שמותיהם – שאהיר כבהא, איברהים פריג', פואד חבש, יוסף סהוואני, רנין כרים וערן נעים. חבל רק על הפעמים הספורות שבהן מלווה את הסרט קריינות מיופייפת והיפנוטית נוסח "רכבות לילה" של לארס פון טרייר, שכמו נועדה לסמן את מצב חוסר המוצא של הדמויות. אך ההסתייגות הזו נדמית שולית נוכח העוצמה והרגש האותנטי שבוקעים מכל אחת מדקותיו של "עג'מי".
