חרדי, ערבי והומו - בסוף כולם קשורים
השמאלנים, החרדים, הערבים ושאר תתי הקבוצות בישראל, בוחנים את מידת השתייכותם לחברה. שנת העיסוק בעצמנו יכולה להועיל לגיבוש הזהות, שעד כה ידעה רק פירוד ופירוק
השיח סביב הפגנות חניון קרתא בירושלים המתקיים ברחוב החרדי, מלמד על קצה קצהו של דיון מרתק על מקומה בחברה הישראלית. יותר משהפגנות אלה, שמבצע זרם מצומצם ברחוב החרדי, הן תגובה לפתיחת החניון - הן למעשה תגובה לפופולאריות ההולכת ומתגברת של ההצטרפות לנח"ל החרדי, של היציאה לשוק העבודה ושל "שיח התרומה" לחברה הישראלית ההולך ומתפשט בקרב צעירים חרדים. כאלה המבקשים לזכות בשוויון זכויות תרבותי בשל תרומה לחברה, לא תוך היבדלות ממנה.
זהו מאבק פנימי. לא רק על גבולות המחאה או הסטאטוס קוו הירושלמי, אלא על שילוב הרחוב החרדי בישראלי, תוך נכונות לוויתורים מחד ולהשתתפות בנטל מאידך. אם יש מחאה ברחוב החרדי, היא אינה נגד התקשורת או בית המשפט העליון. זו מחאה נגד העמדה האנטי-ישראלית, נגד אי ההשתתפות והתרומה.
דיון מקביל מתרחש בחברה הערבית. מנהיגיה מציגים את "השירות האזרחי" שלא לומר הצבאי, כבגידה שאין להרשותה. אך מתרבים הקולות בקרב הדור הצעיר המבקשים להשתלב בחברה ולהיענות ליוזמות המוצעות. נטילת חלק בשיח הזכויות, תתאפשר - כך טוענים רבים מהם, תוך לקיחת חלק בשיח החובות. וגם שם צפוי מאבק פנימי לא פשוט.
גם התגובה לפיגוע במועדון ההומו-לסבי בתל אביב היא בחזקת חידוש מרענן לדיון על מקומם של "האחרים" ברחוב הישראלי. אכן, ייתכן ששוב היה צורך בשכול כדי לעבור מדיון סטיגמאטי ואנכרוניסטי להתמתנות מעמיקה. השתתפותם של ראש הממשלה, שר החינוך ושרת התרבות, אנשי ליכוד, בשיח הקהילה, היחשפות הרחוב הישראלי לקולות מהחברה הדתית להכרה והכלה של חברי הקהילה, לרבות מספר רבנים שבעצמם משתייכים אליה וזכו ליתר הקשבה מבעבר בקרב חבריהם, כל אלה הנם ניצנים ראשונים, יש לקוות, לנטישת שיח הסטיגמות של האתמול, שהזינו שני הצדדים.
מודל גיוס חדש?
סרטי לבנון שהחלו קוטפים פרסים בינלאומיים, גם הם בחזקת ההתעסקות פנימה ולא החוצה. לא עוד סרטים הבאים לדון בשאלה ההיסטורית אם הייתה זו מלחמת ברירה או לא. אלה סרטים פוסט-טראומאטיים על חוויית המלחמה בישראל, מראותיה והשלכותיה. שיח שבאתוס ההירואי-מקומי מעולם לא זכה לבימה לא הוא ראוי.
התבטאותו של יעלון על "וירוס האליטות" ופעילותם האנטי-ישראלית מחד, ומסמך הספרי-יניב על השבתו של השמאל לדיון הלאומי-ציוני מאידך, גם הם נקודת ציון בכל הקשור לדיון הפנימי ולבחינה העצמית שעוברות קבוצות בחברה הישראלית. הראשון, יוצא קיבוץ, תקף את המתנכרים לרעיון הלאומי. השניים, עמוק בברנז'ה, מנסים להשיב את השמאל למרכז הממלכתי. יש לראות לאן הדבר יוביל. אך עצם השיח חשוב ומשמעותי. הוא צפוי להשפיע על דמותו של מחנה פוליטי שלם שבינתיים התרסק בין שלל מפלגות ונעדר סדר יום משל עצמו.
וכמובן שסוגיית גלעד שליט, שהפכה חיש מהר מדיון אסטרטגי לחברתי תוך שהעלתה לסדר היום הציבורי שאלות יסוד באשר לתפקידו של הצבא בחברה, מחויבותה של זו לחייליה או לאזרחיה וההיררכיה של חיי האדם (ושל השכול) בישראל. זהו דיון פנימי. לא רק חיזוקו או החלשתו של החמאס עומדת על הפרק, אף לא רק התשוקה להבאת גלעד הביתה. זו תגובה לשנים בהן התקבעה הפסיכולוגיה הפוליטית התופסת את החייל כילד, כמי שזקוק להגנת האזרחים ולא נתפס כמי שיוצא להקריב את חייו עבורם. זה דיון מרתק שאין בו צודקים יותר וצודקים פחות. עצם התרחשותו עתיד להוביל לתפיסות מחודשות על מקומו וייעודו של הצבא בחברה הישראלית, אולי אף למודל גיוס חדש.
ייתכן שהחברה הישראלית החלה לעסוק בעצמה. סדר היום לא מוזן מהפגנות ענק נגד הקפאת ההתנחלויות או נגד קיפאון התהליך המדיני. הוא מוזן משיח של חובות, לא רק של זכויות, ומתהליכים המתרחשים בתוך תתי הקבוצות על דמותן ומעמדן בחברה כולה. כך למשל בציונות הדתית, המנסה לשמר את החיבוק החברתי לו זכתה לאחר מבצע עופרת יצוקה ועמלה על עיצוב פניה אל מול אהדה לה טרם זכתה ברחוב הישראלי. גם זו עדות מצערת לכך שהאהדה הציבורית עוברת בבתי העלמין הצבאיים. אך אין להתעלם מהשינוי. המתנחל אינו עוד "אחר" מהמערב הפרוע, הוא חלק מהחברה שזוכה להערכה, בין היתר בשל השתתפותו הרבה במפעל ההישרדות הקיומית בשורות הצבא.
אלו תהליכים משמעותיים, שישפיעו על התהליכים האסטרטגיים, הצבאיים, המדיניים והבינלאומיים. שכן רק חברה ריבונית ויציבה, שתבנה לעצמה את עמוד השדרה הערכי והאזרחי המאחד שלה, תחוש חזקה מספיק לצאת ליוזמות צבאיות ומדיניות כאחד. אם מדובר לא רק בתופעות חולפות אלא בניצנים אמיתיים – הרי שהשנה הקרובה תהיה שנת העיסוק בעצמנו ובזהותנו. זהות שמפאת העיסוק המתמשך בסובבים אותנו – לא זכתה לגיבוש, רק לפירוד ולפירוק.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל
לפנייה לכתב/ת 
