היכן שאינם
"תאמר קדיש בשביל אבא שלי?" ביקשתי ממנו. "כן, אין בעיה, אכוון גם אל שמו", הוא השיב ואמרתי לו את שמך. סיפור של חגית גרוסמן
קולו של אבא נגזם כמו דשא מיד כשהבית התרוקן ממנו. רק ריח בושם חריף ועמוק נותר בחלל חדר המקלחת, היכן שבמשך שנים ארוכות נספגה הווייתו. בכל לילה בת-קולו עולה מן המים באמבטיה, ממלאה נשימתי אויר ומעלה את דיוקנו. מתוך הראי משתקפות אליי פניו.
"כולנו עשויים מאבק כוכבים", הוא אומר לי. "מאבק של כוכבים שהתפוצצו והתפזרו לכל עבר כמו פופקורן בסיר שמן לוהט בלי מכסה. אבק כוכבים יצר את האדמה ואת השמש והמים ומהאבק הזה גם אנחנו נולדנו, כך שבסופו של דבר כולנו אחים של ואן גוך", הוא צוחק וקורץ אליי בעינו התכולה.
ריסיו מעלים אדים ומכסים את הראי עד שפניו נעלמות מעיני בשנית. באותו רגע יש לי סיכוי טוב להתקפל שוב לשתיים ולבכות עד שנימי הדם במצחי יסגילו. אני רוצה שמישהו ירים את פניי וישאל: "איפה אבא שלך?" וכמו ילדה קטנה ואבודה אשיב: "הוא הלך".
אבל האמת היא שאיש כזה, שמרים סנטרים, מעולם לא הגיע לחדר המקלחת שלי. רק ערפילים לחים מתמזגים עם עיניי, אך זה לא משנה דבר, רק מים על מים הרועדים כבנסיעה איטית באופניים על שביל אבני חצץ היישר אל קברךָ. בלילה אינני נרדמת. ברגע שנעצמות עיניי, מופיע מולי תינוק שטוען כי נולד ביום יציאת נשמתךָ. עיניו תכולות כעיניךָ. הוא העיר אותי בחמש בבוקר בבהלה. זינקתי מן המיטה ורצתי אל בית הכנסת הגדול.
חדר עזרת הנשים היה סגור. נכנסתי בחשאי לחדר לימוד חשוך, בצמוד לאולם המתפללים. בין כסאות עץ מורמים על השולחנות, מאחורי השער הנעול שמוביל לאולם הגדול, עמדתי והשתתפתי בתפילה. התפללתי בשקט לעצמי ולךָ וכשנשמעה קריאת קדיש קמתי על רגליי וקראתי בגרון חנוק: יתגדל ויתקדש שמה רבא בעלמא די ברא כרעותֵיה וימליך מלכותֵיה ויצמח פורקנֵיה ויקרב משיחֵיה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו, אמרתי אמן ואז באו כאבים נוראים מתמיד, נמשכו מראשי עד לאורך רגלַי.
וחדר עזרת נשים היה נעול (צילום: נורית איבניצקי)
לא יכולתי להמשיך בתפילה, דקירות חדות פילחו את גבי. חשתי בדבר אחר שוכן בדממה, מן התקרה נזלו שתי מילות תחינה: ויצמח פורקנֵיה. ויצמח פורקנֵיה.
הרי ידעתי את המילים, קראתי אותן בכל יום, אבל עתה קרסו רגליי. ביקשתי אדם אחר שימשיך ויאמר אותן בשבילךָ. שבתי לבית הכנסת לתפילת מנחה והמתפללים הובילו אותי אל בניין נמוך לצד בית הכנסת הגדול, ועליתי אל דירה עמוסה ספרי קודש, מאחוריהם הסתתרו הכתלים והרצפות.
במטבח מעל לכיריים הונחו הספרים כמתבשלים בלהבה לארוחת הצהרים ובפינת החדר ישבה אישה בזִקנה מופלגת, עורה שקוף ועיניה לחות. לצידה עמד איש בעל זקן ארוך ומצהיב שהסכים לקרוא קדיש, בעד שבע מאות וחמישים שקלים לשבוע.
האוויר בדירה נעמד על מקומו והאיש והאישה הלכו ונראו לעיניי עתיקים כמשפטים הכתובים בספרים שמסביב. יצאתי מן הדירה וחישבתי את מחיר התפילה: "יתגדל" – חמישה שקלים, "ויתקדש" - חמישה שקלים נוספים, "שמיה" - רק שלושה שקלים וכך גם "רבא".
לא היה לי שקל והשמש שקעה. חושך אדיש חלש על הרחוב כשפניתי לבית הכנסת הספרדי, שעמד בסמוך לבית הכנסת הגדול והתפללתי ערבית. חשתי תיעוב כלפי האיש הזקן והמילים נתקעו בגרוני. חדר עזרת נשים חבַר לאולם המתפללים דרך חלון קטן. שם ישבתי בין נערות עצורות מבט, שאחת מהן שיפשפה באיבר מינה. היא הניחה עליו את כף ידה מבעד לחצאית ארוכה ודקה והיסתה אותו כתינוק בוכה.
לא הצלחתי להתרכז בתפילה, פי יבש ואור של מנורת פלורוסנט צנח בכבדות על עיניי. לא הצלחתי להחליט אם ללכת או להישאר ורציתי רק שהתקרה תתמוטט על ראשי, שלא אהיה חייבת לחשוב עוד מחשבה. מבעד למסך הבוהק ולחלון הקטן ראיתי צל של דמות גבוהה עטופה בטלית. ביקשתי לבכות, אבל הדמעות נבלמו בגרוני. ספר התפילה נותר פתוח בידי. הידקתי את שפתיי והצמדתי אליהן את היד השנייה. יצאתי מחדר עזרת נשים ונשענתי אל הקיר. הבטתי על הגשם ששטף את שערי והתיר את דמעותיי.
האיש שראיתי מבעד לחלון הצר בבית הכנסת התקרב אליי בדממה. אחז בזרועי ביד חלשה ורפה ואמר לי ללכת אחריו דרך הסמטה החשוכה אל חצר המשחקים. הגשם פסק. עלים רשרשו מענף אל ענף. בחצר היו שתי נדנדות וצעקות השכנות שקראו לילדיהן נסקו באוויר והתעופפו מעל צמרות העצים. ליד הקרוסלה, האיש הגבוה שעיניו השחורות ברקו אליי ושיערו האפור והארוך התפרץ משולי כיפה לבנה ורחבה, הרים את סנטרי, אחז בכנף טליתו וניגב את עיניי.
"הנה קחי, שלא יהיה לך קר", לחש אליי ופשט את מעילו הארוך. לקחתי את המעיל והתעטפתי. הלכתי אחריו אל הספסל. הוא ניקה אותו עבורי מטיפות הגשם והביט בי. "נשמה", לחש ברחמים, "נשמה". הוא עמד לצדי וזימר את ניגון התפילה.
הייתי הרבה יותר נמוכה ממנו וחשתי את קולו זורם ונופל על ראשי כזרם חשמל ואת חום נשימתו בשערי הרטוב. הרחתי מתוך חולצתו עשן סיגריות חזק מעורב במי קולון חריפים וחשתי בטחון, אבל גם מבוכה ומחנק. לא ידעתי מה לעשות.
"תאמר קדיש בשביל אבא שלי?" ביקשתי ממנו.
"כן, אין בעיה, אכוון גם אל שמו", הוא השיב ואמרתי לו את שמךָ.
"כבר כמעט תמה השנה. רק עוד שלושה חודשים", אמרתי והוא אמר שכדאי שנחזור אל בית הכנסת. הלכתי אחריו והוא שאל אותי אם אבוא לשם שוב, נעמד בפתח בית הכנסת, ספר התפילה בידו.
"אני חייבת לחזור הביתה", התנצלתי והחזרתי לו את המעיל. מבית הכנסת לבית של אמא המרחק היה קצר והלכתי לאט, במין ריחוף של אישה הבקיאה בקצב הרוח. חשבתי על כל מה שקרה עם האיש הזקן, והכאבים החדים ושבע מאות וחמישים השקלים.
הרי אל האיש הזקן פניתי כשהיה בביתו, בין אלפי מחסורי מעונו העני, אוכל לא היה על שולחנו ועל הכיריים עמדו
הספרים. משוגע איש הרוח, מבקש שבע מאות וחמישים שקלים בעבור תפילה. אך באותו רגע נזכרתי שפעם ציירתי ציור ואהבתי אותו. תליתי אותו בחדרי, הוא היה גאוותי. עבר איש מתחת למרפסת וביקש לקנות את הציור ממני, שאל אותי למחיר ומיד נקבתי: "שבע מאות וחמישים שקלים".
לאחר מותך אבי, צלך האדיר חלף מעליי ונגלה סביבי אור בהיר של חלל אין סופי. זו הייתה האֵימה. אך ידעתי שאדום החזה אינו שוכן בין סבכי המלים, עבורו עץ הדעת קשור בעץ החיים. והוא יושב על ענפיהם ומאזין לקול מגילות ירוקות ונושמות. מאזין מתוך נימיהם ללחן שירתו. ובאשמורת ראשונה, כשהמלאכים בוכים על חורבן הבית, הוא עומד על אחד מהענפים וצוחק.
חגית גרוסמן היא משוררת, סופרת ומבקרת. ספר שיריה "תשעה שירים לשמואל" ראה אור בהוצאת "פלונית". ספרה השני "לויתני האפר" יראה אור בהוצאת קשב לשירה. לקריאת שירים של גרוסמן שפורסמו ב-ynet לחצו כאן
לכל כתבות המדור לחצו כאן