השב"ס מתנער מאחריות

אסף גולדרינג, שהיה נתון במשמורת חוקית בידי שירות בתי הסוהר, התאבד בהיותו תחת פיקוח ובאחריותו של ארגון הכליאה הלאומי של ישראל. במהלך שנה זו שלחו יד בנפשם עד כה 13 עצורים ואסירים, כולם נתונים למשמורתה של רשות מנהלית המשתייכת למערכת אכיפת החוק.

תפישה משפטית, ארגונית וחברתית ראויה תחייב את השב"ס לראות את עצמו ביחס לכל מי שנתון בידיו במשמורת חוקית, כבעל סטאטוס של "אחראי על חסרי ישע". חוק העונשין מעגן תפישה זו. כ"חסר ישע" נחשב גם כלוא הנתון לחסדי סוהריו ואינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו. לפיכך, אסירים או עצורים במשמורת חוקית, מצויים בשורה אחת עם קטינים, לוקים בנפשם ובעלי מוגבליות נפשיות או פיזיות הנזקקים להשגחה.

מנגד, סוהרי השב"ס ייחשבו כמי שאחראים על חסרי הישע. אחריותם היא לשלומם של הכלואים והם עלולים לחוב בפלילים ובדין משמעתי בגין מעשה או מחדל שיש בהם לפגוע במי שהם הופקדו לשמור עליהם. הקוד האתי של השב"ס אף קובע כי בראש ובראשונה תכלית עבודתו היא "שמירת קדושת חייו של האדם ושמירת גופו ונפשו".

אם זו התודעה המערכתית, המקצועית והארגונית שהשב"ס מחויב בה, לא ברור כיצד רטוריקה תבוסתנית, שלא לומר לא אחראית, בסגנון: "מי שרוצה לשים קץ לחייו יצליח לעשות זאת בסופו של דבר גם תחת פיקוח", הבאה מפיהם של "גורמים בשב"ס" מציפה את השיח התקשורתי בכל פעם שאסיר מתאבד. כשזוהי תגובת השב"ס, הרי שמשמעותה אחת: התנערות מאחריות. אחריות חוקית, מוסרית וחברתית. המדובר בתגובה שמשמעותה בהכרח "הרמת ידיים" ואולי אף אדישות ארגונית למקרה ההתאבדות הבא.

בשלוש השנים האחרונות, השב"ס הפך לארגון הכליאה הלאומי של ישראל תוך שהוא מרחיב סמכויות ומקבל לידיו אתגרים לא פשוטים כלל. כך בין השאר הועברו מתקני המעצר והכליאה ממשטרת ישראל וצה"ל לאחריותו, ובכלל זה כל מערך הליווי; הוכפל או אפילו שולש מספרם של הכלואים בשב"ס ובהתאמה הוגדלה מצבת כוח האדם, וכן הלאה. כבוד והבעת אמון זה באו לשב"ס דווקא משום שהוא נתפס ובצדק רב כמומחה לטיפול בכלואים, כמי שמבחינה מקצועית מיטיב לדעת כיצד נכון וראוי לטפל במי שמצוי במשמורת חוקית.

ככזה, שומה על השב"ס למצוא פתרונות לטיפול בבעיית האובדנות בבתי הסוהר ויהי מה, ובוודאי שלא לסגל לעצמו משנה דטרמיניסטית. סוגיית האסירים האובדניים איננה אתגר בלעדי ופרטי לשב"ס. בעולם כולו, מי יותר ומי פחות, מתמודדים מולו בצורה כלל מערכתית וביצירתיות לא מבוטלת.

כך למשל, אפשר לבנות כמו בארה"ב "תאי חללית" המיועדים להחזקת אסירים אובדניים. המדובר בתאים בעלי קירות רכים, האסירים חובשים קסדה ורצועה מגנה נכרכת על צווארם. זאת כחלופה לכבילת אסירים. כך, אפשר גם אפשר שהשב"ס יבוא ויאמר: "מתקני כליאה אינם חלופת אשפוז רפואי לאסירים בעלי נטיות אובדניות בדרגה א' ולפיכך אני מסרב לקבלם בבית הסוהר". מה שאי אפשר הוא, שהשב"ס לא יבטא אחריות ולו ברמה הרטורית וימשיך להתייחס לבעיית האובדנות כגורל שלא ניתן להימלט ממנו.

עו"ד רחלה אראל, ראש הקליניקה לזכויות עצורים ואסירים, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, רמת גן