הקפות שוויוניות
רגע לפני שהמייל שלה קורס מהזמנות ותזכורות ל"קריאת נשים בשמחת תורה", יעל משאלי תוהה על הטרנד הפמיניסטי-האורתודוכסי הדורש להשוות את הפולחן הדתי. ומה שהיא בעיקר רוצה לדעת הוא - למה הן זקוקות לזה?
יש כמה עונות כאלו בשנה. עונות ה"תזכורת לנשות הקהילה". באדר "דרושות נשים לקריאת פרקים ממגילת אסתר לקריאת נשים", בסיוון דרושות נשים לקריאת מגילת רות, ובתשרי הן דרושות לקריאת נשים סתם. "יציאה מבית-הכנסת בשירה וריקודים בשעה 11:00". ואני כבר רואה בדמיוני את הנשים המפזזות ורוקדות כשספרי תורה בידיהן ואחריהן קהל גדול של צעירות וצעירות פחות, רוקדות ושרות אף הן, אל עבר ביתה של המשפחה שפתחה השנה את סלון ביתה לטובת הפולחן הדתי העונתי. וכל מה שאני רוצה לשאול זה "אבל למה?" לא מצליחה להבין את זה ולא מצליחה להתחבר לזה בשום אופן.
"מניינים שוויוניים" צצים היום בכל מקום. המיתוג השוויוני שלהם מבוסס על כמה יסודות: נשים וגברים מחלקים ביניהם את אולם התפילה באופן שוויוני ומחיצה עוברת ביניהם בדיוק באמצע. הבמה וארון הקודש נגישים באופן שוויוני לגברים ולנשים. נשים מתחזנות ועולות לתורה, וקוראות בתורה. ספר התורה עובר ביניהן על מנת לגעת ולנשק, נשים דורשות לפני הקהל וכיוב'. במקומות מסויימים הן נספרות למניין (בשעת תחילת התפילה הגיעו שבעה גברים ושלוש נשים? מספיק. מתחילים) ובאחרים לא, וניואנסים זולגים ממניין למניין על פי הקהילה. העיקרון הקדוש: הכל בדיוק כמו הגברים.
השאלה "אבל למה" היא שאלה לגמרי מתבקשת. למה הן זקוקות לזה? מה באובססיה של השוואת כל התנאים החיצוניים והפולחניים נותן להן הרגשה של שוויון יותר צודק? יותר פמיניסטי? יותר דתי?
נערה הייתי כשרקדנו בהתלהבות (בלי לרייר על ספרי תורה) בעזרת הנשים, גם בגרתי והתעייפתי ונהניתי לצפות בבעלי וילדיי משתלבים במעגלי הגברים (כמו כולם, הקפה כן, שלוש הקפות לא וחוזר חלילה), ולא נוצר בי שום צורך להיצמד לספר תורה או להצמיד אותו אלי. ונחשו מה? תמיד הרגשתי ועדיין מרגישה הכי שוויונית והכי פמיניסטית והכי דתית בעולם (לא הלכתית, אבל דתית).
ביומיום, רוב
הנשים "השוויוניות" האלו דומות לי מאד. הן לובשות מכנסיים, אינן חובשות כיסוי ראש, אינן מקפידות על תפילה במניין או בכלל, ובהחלט יכול להיות שגם רוב בעליהן (או בני זוגן השוויוניים) כך. ואם כך, מאיפה צצה האקסטזה הדתית דווקא בשבתות וחגים?
יותר ויותר נראה לי שהתנועה הפופולרית לכיוון השוויוניות לא נובעת רק מתוך תחושת מצוקה אותנטית מן השובניזם המסורתי, אלא (ובעיקר) מתחושת ערך בסיסית לקויה של נשים, תלוית "שוויון מוחלט" בינן לבין הגברים. הן מרגישות פראייריות וזו הדרך שלהן להתנער מזה.
המניעים אינם דתיים ולא פמיניסטים במובן הטוב של המילה. הם פמיניסטיים במובן הלוחמני, הלעומתי, המעתיק, המשווה. כל כך הרבה דברים יכולות לעשות נשים כדי להרגיש עם עצמן יותר טוב בשבת או בחג, לבד או יחד עם נשים אחרות. אפילו תפילת נשים קצרה, קפה ועוגה (או תפילה ארוכה עם אלכוהול, למי שזה מתאים), אבל למה זה תמיד הולך לכיוון של מה שהם עושים גם נשים מוכרחות לעשות (במיוחד אם הן באמת פטורות על פי כל דין).
חג שמח!
ו...מי יוצאת למילואים אחרי החגים?
