לוחמת המצפון

"היא מתבוננת באדונים של הפוליטיקה מבעד לעיני הקורבן", כתבו לא מזמן ב"צייט" הגרמני על מכלול יצירתה של זוכת פרס נובל ל-2009, הרטה מולר. והיצירה הזאת – שירה ורומנים ומסות – היא "ציון דרך ספרותי חשוב בדברי ימי הטרור האידיאולוגי, האימה והדיכוי".

פרס נובל ניתן השנה ללוחמת חירות ספרותית, למתעדת מצוקות שרק נדמה כי חלפו מן העולם. עוד מעט,

במקום אחר, אנשים אחרים הרי יחיו תחת עול של דיכוי, כמוה וכאחרים לפניה. רק שמותיהם של המדכאים והאידיאולוגיות בשמן יפעלו - רק אלה ישתנו.

מולר היא קורבן כפול; לפני מאות בשנים היגרו קבוצות גדולות של גרמנים שוואבים לרומניה, וחיו שם בעיקר בקהילות חקלאיות עצמאיות, דו לשוניות ונפרדות משאר האוכלוסיה.

כשמולר נולדה ב-1953 כבר היו הקהילות האלה למיעוט נרדף שלא יכול היה לשוב למולדת התרבותית הרחוקה, גרמניה, מפני ששלטונות הדיכוי הקומוניסטים פשוט לא הרשו להם לצאת. כלואים וזנוחים במולדתם הפיזית המתנכרת, בני המיעוט הגרמני למדו לשתוק ולפחד. הם שמרו על שפתם, אבל דיברו בה בעיקר בשקט.

ראש בראש עם הסקוריטטה

מולר בחרה לשבור את השתיקה כבר בנעוריה; היא היתה מתורגמנית שדבריה לא נשאו חן מלפני הסקוריטטה. היא פוטרה מעבודתה, שיריה צונזרו בגסות והיא התפרנסה ממתן שיעורים פרטיים בגרמנית לילדים. ב-1987 התירו לה לצאת ומאז היא חיה בברלין עם בן זוגה, ריכרד וגנר – גם הוא סופר ממוצא שוואבי-רומני כמוה.

מולר. לא יכולה לשכוח את האימה (צילום: רויטרס)

עד מהרה התברר כי היא לא יכולה לזנוח את האימה והדיכוי מאחוריה, ויצירתה  - בפרוזה ובשירה כאחד - מוקדשת למיפוי חייהם של אנשים "רגילים" בסיטואציות בלתי אפשריות של עריצות פוליטית.

רבים מגיבורי הרומנים שלה הם מהגרים מעולמות של דיכוי, שלא תמיד ניתן להם שם. כך אירן ב"Travelling on one leg" מגיעה לברלין מארץ אנונימית במזרח אירופה, ומתמודדת לא רק עם עברה המפוחד, אלא גם עם המציאות האפורה והאכזרית בברלין הנאורה, ובנשמותיהם של בני האדם שבתוכה.

ב"The land of green plums" הגיבורה היא בת למיעוט הגרמני ברומניה, בדיוק כמו מולר, והיא נאבקת לשמר את תרבותה, וגם חושפת את אהדתם של בני הדור הישן בקהילתה לנאצים, עד שהיא נמלטת בעור שיניה מן הארץ הארורה בה נאלצה לחיות.

ה"אחר" של הגרמנים

הרומנים האלה והאחרים סימנו את מולר כקולו של מצפון פוליטי בקרב קהילת הסופרים הגרמנית, שהיתה זקוקה ל"אחר" שכמותה, בדור ההסופרים שנולדו וגדלו אחרי מלחמת העולם השנייה. הפרוזה שלה ישירה, רזה, חושפנית ונוטה לבעוט בקורא, ומכל מקום לא מלטפת: את המאמצים האסתטיים הגדולים יותר, וגם את החדשנות הלשונית היא שומרת ככל הנראה לשירה.

אחד מקבצי השירה שלה קרוי "בפקעת השיער חיה גברת", והוא קולאז' של מילים שגזרה מעיתונים ומגזינים, וכפתה עליהן ועל עצמה אילוץ עילאי: כל אחד מן השירים שנוצר ממילים גזורות בלבד צריך היה להתאים בגודלו לגלוית דואר. התוצאה מפתעיה בעושרה, בעצב ובמחשבות שהיא מעוררת בקורא על חירות.

וכמה חירות נותרה לתופרת חליפות במפעל תעשייתי ממשלתי בארץ מדכאת, שמצליחה להגניב לדשי הבגד

פתקים בהם כתוב, "הינשא לי" בתקווה שמישהו יחלצה מגורלה? הסיפור מכמיר הלב הזה עומד במרכז "The Appointment"'. גם בספרה האחרון שכבר תורגם לאנגלית, "Everything I possess I carry with me", היא לא יכולה לשכוח את האנשים שנשארו מאחור: הגיבור הוא נער בן 17, בדרך למחנה עבודת-כפייה באוקראינה.

מולר חביבה על הממסד הספרותי בגרמניה וכבר זכתה בכמה מן הפרסים הספרותיים הנחשבים ביותר בארצה, כמו פרס קלייסט ופרס פרנץ קפקא: יצירתה לא מעפילה לרשימות רבי המכר, אבל כעת, לאחר הזכיה בנובל, יש לגרמנים ולא רק לגרמנים הזדמנות להתוודע אל מצפון חי, נושם, ובעיקר - לא שוכח.