בחירתה של דוסית
"טוב לך מאחורי המחיצה? מעולה. מרגישה צורך להיות שותפה בבית הכנסת על מנת להתחבר לעולם הדתי שלך? לגיטימי. כל עוד את בוחרת בעצמך". אפרת שפירא-רוזנברג מחכה ליום בו הנשים הדתיות יקבלו את זכות הבחירה
לפני לא מעט זמן, תוך כדי שיחה על נושא אחר, אמר לי חבר - "וחוץ מזה, די כבר עם הפמיניזם הזה. עוד לא הבנתן שניצחתן? המהפכה הפמיניסטית הושגה! זהו, מספיק להילחם ומספיק להתעסק בזה". ההוכחה המונומנטלית שלו היתה העובדה שיש לנו כבר זכות בחירה (וואו, באמת תודה רבה..) אז מה עוד בעצם צריך?
ובכן, מתברר שצריך.ויש לקרוא טורים מהסוג של יעל משאלי על מנת להיווכח בזה. ולא, אני לא מתכוונת להיכנס לדיון שעולה בכל שנה מחדש סביב שמחת תורה - כן יתנו או לא יתנו לנשים לרקוד, עם ספר תורה או בלי ספר תורה, כן קריאת נשים בתורה או לא. לא לזה אני מתכוונת. אני מתכוונת לז'אנר ההתקפות על נשים שכן מעוניינות בכך - ואכן יש ז'אנר שלם של התקפות כאלה, החל ב "למה זה חסר לכן, את כל שאר המצוות כבר קיימתן?" דרך "תגידו תודה שפוטרים אתכן מזה, זה לא כזה טוב כמו שזה נראה" וכלה בנימוק האהוב עלי ביותר "נשים הן בדרגה רוחנית כל כך גבוהה באופן טבעי, שאתן פשוט לא זקוקות לזה. אתן הרי מתעלות מלהיות בבית ומלטפל בילדים...". בעצם, בכלל לא משנה התוכן. משנה עצם המוטיבציה לתגובה, ועוד מכיוונן של נשים אחרות.
אף פעם לא באמת הבנתי את המוטיבציה הזו. היו תקופות בעברי הלא רחוק שכל הנושא של תפילות שוויוניות כלל לא דיבר אלי, ואני חייבת להודות שגם היום כאשר אני כמובן בעד, אני לא בהכרח רואה את הנושא הזה כדבר הגבוה ביותר ובטח שלא היחיד בסולם סדר העדיפויות הפמיניסטי שלי. אבל זה בכלל לא משנה - עדיין, התקפות – בעיקר מנשים מודעות, חזקות ולוחמות בכל נושא אחר למען שוויון זכויות - הן מאד עצובות בעיניי. כי הן חוטאות באותה רעה חולה בה עשו שימוש לדיכוי נשים מאז ומתמיד - לי זה לא חסר, אז גם את לא צריכה את זה. אשתי מאושרת ממצבה, לכן גם את צריכה להיות מאושרת. "זה לא נשי" לעשות כך, "זה לא טבעי לאישה" לעשות אחרת. או במילים אחרות - יש רק דרך אחת נכונה להיות אישה, וכולן צריכות ליישר קו עם דרך זו.
בעיניי, הפמיניזם האמיתי היא יכולת הבחירה. כל כך פשוטה וטריוויאלית לחלקים מסוימים של האוכלוסייה - בעיקר לגבר המערבי החילוני, אבל כל כך לא מובנת מאליה לחלקים אחרים של האנושות - וביניהן גם נשים. רוצה להיות אשת קריירה בלי ילדים? אחלה. רוצה לגדל ילדים בבית ולהקדיש לכך את חייך? סבבה. רוצה לנסות גם וגם ולהיות מתוסכלת? גם טוב (על אף שמניסיון זו אופציה לא ממש טובה...) כל עוד את בוחרת בזה כי זה מה שאת רוצה וזה מה שהחלטת שטוב גם למשפחתך ולזוגיות שלכם. טוב לך מאחורי מחיצה בבית הכנסת? מעולה. את הכי מתעלה רוחנית כשאת מתפללת בבית ושומרת על הילדים? כולי קנאה. מרגישה צורך להיות שותפה בבית הכנסת על מנת להתחבר לעולם הדתי שלך? לגיטימי. כל עוד את בוחרת. וביום שבו תהיה בחירה אמיתית, חופשית מסטיגמות, מסנקציות חברתיות ומשיפוטיות, אז יוכל אותו חבר להגיד לי שאין כבר יותר מה לעשות, כי המהפכה הושלמה.
אבל בינתיים, אנחנו עוד רחוקים שנות אור מהיום הזה. עדיין חוסמים אותנו מלממש את הבחירה, או למצער "רק" שופטים אותנו על כל מה שאנחנו רוצות, על מה שאנחנו לא רוצות, על מה שאנו מנסות או על מה שמראש החלטנו לוותר עליו. ואמירות מהסוג המתלונן, המתריס והמבקר נשים אחרות על בחירות או על מאבקים שהן בוחרות לנהל לצורך מימוש עצמי או להגשמת שוויון זכויות הן מיותרות, מחלישות, ומחזירות את ציבור הנשים עשרות שנים לאחור. כי להצביע בבחירות זה לא הכל - יש עוד כמה נשים בעולם שרוצות קצת מעבר לזה. זוהי "זכות הבחירה" האמיתית.
אילוסטרציה
צילום: חיים צח
מומלצים
