אחרי הרבה זמן של "אני", קשה לחשוב "אנחנו"
אנחנו חיים בתקופה שיש בה הרבה בדידות וניכור. אז אין פלא שקשה ואפילו קצת מפחיד לעשות הסוויץ' מה"אני" ל"אנחנו". אנחנו פוחדים שה"אנחנו" הזה ייקח מאיתנו את החיים שאהבנו
תאמרו: מה הבעיה? זה כמו שהיה אצל אבא ואמא. גם אצל ההורים לא חיית לבד בבית, גם אצל ההורים היית צריך להתחשב באחרים.
אבל היום, בניגוד לדורות קודמים, אנחנו לא עוברים ישירות מבית אבא ואמא לבית החדש עם בן הזוג. היום אנחנו עוברים תקופה די ארוכה של רווקוּת, או במילים אחרות תקופה די ארוכה של "אני".
נכון שאנחנו נמצאים בזוגיות מידי פעם לשנה-שנתיים או אפילו שלוש, אבל מהשלב שבו אנחנו יוצאים מהבית ועד השלב שבו אנחנו מקימים בית עוברת לה תקופה של בין חמש ל-15 שנה שבהן אנחנו מתרגלים להיות לבד. אמנם אנחנו נותנים דין וחשבון לרגשות האשם שלנו ולציפיות של ההורים ושל החברה, אבל בסופו של יום אנחנו אלה שמחליטים, לבד.
ואחרי כל כך הרבה זמן של "אני" פתאום קשה לנו לחשוב ב"אנחנו".
חשבון משותף איננו דבר של מה בכך בשביל מישהו שלא רגיל להתייעץ. חיים משותפים זה משהו שצריך ללמוד מחדש, כשכבר הבאת בחשבון את האפשרות שאולי תישאר לבד.
לרבים מאיתנו זוגיות אינה דבר מובן מאליו
כן, כן, להישאר לבד. היום לרבים מאיתנו זוגיות אינה דבר מובן מאליו. רבים מאיתנו, למשל, לא מחכים לזוגיות המיוחלת בשביל לקנות בית. בתפישה שלי, אדם שקונה בית לבד השלים עם האופציה של הלבד. במובן מסוים הוא אמר שהוא הבית של עצמו. הוא מספיק לעצמו ואין לו עוד צורך בבן זוג בשביל בית.
חברוּת היום היא מאוד דומה לנישואים: גרים ביחד, חולקים משק בית משותף. אבל היא עדיין דומה יותר לשותפות, אמנם שותפות קרובה מאוד, אבל עדיין שותפות. רק אחרי החתונה נוצר ה"אנחנו" במלוא מובן המילה (אצל אנשים מסוימים אפילו אחרי החתונה לא נוצר ה"אנחנו" הזה) .
כן, למרבה הצער, אנחנו חיים בתקופה שיש בה הרבה בדידות וניכור. אז אין פלא שקשה לנו ואפילו קצת מפחיד לעשות הסוויץ' מה"אני" ל"אנחנו". אנחנו פוחדים שה"אנחנו" הזה ייקח מאיתנו את החיים שאהבנו, את ה"אני" שטיפחנו במשך שנים. ה"אני" שאמנם תמיד נכסף לביחד, אבל עכשיו כשהביחד כבר כאן - הוא קצת מפחד.
אנחנו מבינים שאין מנוס מלדבר על דברים, להחליט ביחד. אנחנו מבינים שאין ברירה אלא להתפשר וקצת לוותר על מי שהיינו. והכי חשוב, לקחת הוויתור הזה בצורה חיובית, כמו לידה של משהו חדש, לא כמו מוות.
ואני, למרות שאף פעם לא הבאתי ברצינות את האפשרות שאשאר לבד לתמיד, גם לי לפעמים קשה עם ה"אנחנו" לפעמים, גם לי קשה לדון עם מישהי אחרת על מה שפעם פשוט הייתי קם ועושה.
קורה שאני שוכח שהיא לא קוראת מחשבות ואני מנהל עם עצמי את הדיון, מגיע להחלטה, ורק שוכח (פרט קטן ושולי) ליידע אותה. אז אני מבקש סליחה על שלא שיתפתי או לא התייעצתי וסולח על הפעמים שהיא שוכחת לשתף ולהתייעץ.
אבל בעיקר, אני שמח שיש לי עם מי לשתף. ושיש לי מישהי שהיא ואני זה "אנחנו". מישהי שהיא ואני זה הבית שלנו.
