זה לא ייגמר בטורקים

טורקיה המוסלמית הייתה לנו במשך שנים בת-ברית איתנה ואמינה. כעת נמצאים הקשרים האסטרטגיים עמה בצניחה תלולה. ההידרדרות החלה כשנכשל ניסיון התיווך של ראש ממשלתה ארדואן בין אולמרט לאסד; זה הפך לצונאמי בעת ואחרי "עופרת יצוקה".

כעסו של ארדואן, המוסלמי האדוק, על ישראל, והרוח הגבית שהוא מקבל מהרחוב, מאפשרים לו לכפות את רצונו על המימסד הביטחוני החילוני, שראשיו עדיין מעוניינים כנראה בקשרים עם ישראל. כתוצאה מכך הולך ונשחק שיתוף הפעולה הביטחוני בתחומים גלויים וגלויים פחות בין שתי הארצות. עסקות חדשות בעשרות ומאות-מיליוני דולרים, שמציעות התעשיות הביטחוניות של ישראל לצבא טורקיה, כמו גם שיתופי פעולה עם מקבילותיהן בטורקיה, מעוכבות או מתבטלות. רק לאחרונה העדיפה אנקרה לרכוש לווין ריגול צבאי מאיטליה, למרות שהוא נחות בביצועיו ויקר במחירו מהמוצר הישראלי שהוצע לה.

אבל ביטול ההשתתפות בתמרון האווירי הוא תפנית של ממש לרעה. מדובר אמנם

 במהלך הפגנתי-תעמולתי, שנועד לרצות את דעת הקהל מהבית ושאינו פוגע במישרין ומיד בביטחון ישראל. אלא שטורקיה, המעוניינת להתקבל לאיחוד האירופי, לא הייתה מעזה לנקוט צעד כזה נגד רצונה של וושינגטון ובעלות בריתה האירופיות, לולא הגיעה ממשלתה למסקנה שהרווח הצפוי לה בקרב ארצות האזור מהפניית עורף לישראל גדול מהנזק.

כדי שלא לחבל במה שעוד נותר מהקשרים, מעדיפה ירושלים לשמור על פרופיל נמוך ולא להגיב. אבל חייבים להכיר כאן בעובדה שאנקרה, לפחות לפי שעה, חדלה למעשה להיות שותף אסטרטגי-ביטחוני אמין של ישראל. עובדה זו היא כבר פגיעה ממשית בביטחוננו הלאומי, מפני שהיא מכרסמת בהרתעה מול איראן וסוריה. כל מי שמסתכל על מפת האזור יבין זאת בלי קושי. ישראל אמנם החלה כבר לחפש תחליפים ליתרון האסטרטגי, שהעניקו לה הקשרים עם טורקיה. אבל התהליך קשה ומורכב, וספק אם יפצה אותנו על הקשרים שירדו לטמיון.

יוזמת אובמה נקטעה באיבה

מה שצריך להדאיג אפילו יותר הוא העובדה שטורקיה אינה לבד. בשנים האחרונות, עד לפני כמה חודשים, העריכה קהילת המודיעין בישראל כי חששן של מדינות ערב בעלות הרוב הסוני מפני האיום האיראני-שיעי יביא להתקרבות בינן לבין ישראל. בעת מלחמת לבנון השנייה נראה היה שהערכה זו מתממשת: העמדה שנקטו מרביתן, ממצרים ועד סעודיה והמפרציות האחרות, כלפי חיזבאללה ופטרוניה בטהרן, לא השאירה מקום רב לספק היכן הן עומדות. אבל אז בא מבצע "עופרת יצוקה" ושינה את התמונה. מראות ההרס והקטל בעזה, שתוגברו בפרשנות מילולית מסיתה ברשתות הטלוויזיה הערביות בלוויין, הביאו לתסיסה ברחוב המוסלמי. תסיסה זו סיכנה את המשטרים המתונים, והם נאלצו לצאת בגינויים חריפים לישראל ואף לנקוט נגדה צעדים של ממש על פי דרישת הליגה הערבית.

הסיכוי להידוק שיתוף הפעולה האזורי פחת עוד יותר, כשבירושלים הוקמה ממשלת ימין בראשות נתניהו שליברמן הוא שותף בכיר בה. גל האיבה וההסתה התקשורתית גבר לנוכח סירובה של ישראל להקפיא את ההתנחלויות, ופעולות הבנייה במזרח ירושלים שלוו בהכרזות מתריסות של נתניהו ושריו. כל אלה קיפדו באיבו את הניסיון של ממשל אובמה לקדם את פתרון הסכסוך באמצעות מיזוגו ביוזמת הנורמליזציה הסעודית. מדינות המפרץ, שנוכחו כי הממשל לא מצליח להשיג ויתור מישראל, הגיבו - בלחץ הרחוב - בסירוב לבצע מחוות בונות אמון. דו"ח גולדסטון והמתיחות בירושלים, שלובתה על ידי פירומנים יהודים ומוסלמים קיצוניים, עוד הוסיפו שמן למדורה. 

מפגינים שורפים את דגל ישראל בטורקיה (צילום: רויטרס)

בשאר חלקי העולם, המצב לא טוב בהרבה. ההתפתחויות שנסקרו כאן מכרסמות בהתמדה במעמדה של ישראל לא רק באסיה, בה שוכנים רוב המוסלמים בעולם. גם באירופה ובדרום-אמריקה ניכר סחף אנטי-ישראלי, שלעתים מציף אל פני השטח אנטישמיות סמויה. הרשימה ארוכה: החל בסכסוך המתוקשר עם שבדיה בפרשת "שוד הגופות" (שנופחה על ידנו ללא צורך); עבור להחלטה בנורבגיה להחרים את מניות חברת "אלביט"; המשך באמברגו שהטילה בריטניה על ייצוא חלפים לחיל-הים הישראלי והחרם של האיגודים המקצועיים על סחורות המיוצרות בשטחים; וכלה בנשיא הונדורס המודח, שהאשים ישראלים בשימוש בגזים רעילים נגדו.

מדובר בצבר של עמדות, הצהרות ופעולות, שנוקטים ארגונים וממשלות ברחבי העולם באינטנסיביות גדלה והולכת במטרה לבודד את ישראל ועל-ידי כך ללחוץ עליה לשנות את עמדותיה הפוליטיות ולכפות עליה ריסון צבאי. וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב מנסים למתג את ישראל כ"מדינה מצורעת", לחתור תחת הלגיטימיות של עצם קיומה ולשלול ממנה את זכותה הטבעית וחובתה להגן על אזרחיה. בדומה לאופן שבו "טיפלה" הקהילה הבינלאומית במשטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. 

תרופת הפלא פשטה רגל

צריך, לכן, לעצור את הסחף. השאלה היא איך עושים זאת ביעילות

 ומבלי לוותר על אינטרסים חיוניים. ראשית - צריך להכיר בכך שב"הסברה" אין די. תרופת הפלא הזו, ששולפים הפוליטיקאים שלנו, פשטה כבר מזמן את הרגל. מי שמנסים לבודד את ישראל ומי שמקשיבים להם אינם עושים זאת מפני שהעובדות לא מוכרות להם, אלא מפני שהם בוחרים להתעלם מהן. לכן במקום "הסברה" צריכה ישראל לנהל "מלחמת תודעה" מקיפה ומתואמת בכל התחומים - תקשורת, משפט ודיפלומטיה - ולהיעזר בכך בטובי המוחות היהודיים בעולם.

כדאי גם לנקוט מספר צעדים מידיים, כמו לגלות גמישות מדינית: הסכמה להקפאת ההתנחלויות למשך שנה, כמו שאובמה כמעט מתחנן, תשפר את מעמדו באזור - ובעקיפין גם את מצבנו. צריך גם להביא לסיום מהיר את פרשת גלעד שליט, כדי שנוכל לפתוח את המעברים לעזה בצורה מבוקרת. המצור על עזה כבר מזיק לנו בעולם, יותר מכל נזק ביטחוני שיסב לנו שחרור של כמה מאות רוצחים לגדה. אפשר גם לפעול להגברת שיתוף עם ירדן, עם טורקיה ועם הווקף, בפיקוח על החפירות הארכיאולוגיות בירושלים ועל אל-אקצה. צעדים אלה עשויים לשחרר את הלחץ המדיני ולאפשר לדרוש מהקהילה הבינלאומית להתמודד בנחישות עם איום הגרעין האיראני.