חייל בעל כורחו
אושרי כהן מבין את הזעם הציבורי על המשתמטים, שחזר לכותרות בעקבות הסרט "לבנון" בכיכובו. "צריך היה לדבר על זה, ויצא שהיינו שם לספוג את הרפש", הוא אומר בראיון ל-ynet ומספר על העבודה עם שמוליק מעוז והחלום לביים סרט ראשון
כשאושרי כהן קיבל את ההצעה לשחק ב"לבנון" דמות של חייל צה"ל, הוא התלבט: אחרי הכל, בסרט הזה של חַיילוּת הוא כבר היה. אבל אז הוא נפגש עם הבמאי שמוליק מעוז, קרא את התסריט והבין שעל תפקיד כזה פשוט אי אפשר לוותר.
"הייתי חייב לקחת חלק בדבר הזה", הוא אומר. “זה נכון ששיחקתי חייל ב'בופור', אבל גם על אהבה נעשו אינספור יצירות. למה שאעצור את עצמי מלגעת בנושאים מסוימים? רק מתוך פחד שיגידו שאני טייפקאסט או שיקטלו אותי בטוקבקים זו לא סיבה מספקת".
הסרט מלווה במרחק נשימה ארבעה חיילים בתוך טנק אחד, ביום הראשון למלחמת לבנון. “החיילים עוברים גיהנום והקהל עובר אותו איתם, בתוך הטנק", אומר כהן. “כשפה קולנועית, זה משהו שעוד לא ראיתי. זה הטריק שקנה והפחיד אותי".
קשה להאמין שמדובר בשחקן בן 25 בלבד. אולי אלה השנים שעשה בתיאטרון שביגרו אותו, אולי זו הילדות ב"לוד אנג'לס", כמו שהוא מגדיר את עיר הולדתו. כך או כך, כהן אוהב לשחק דמויות שעוברות תהליכי שינוי במהלך העבודה. “מה שמעניין בחיים ובמשחק זה המסע מנקודה אחת לשנייה", הוא אומר, וזה גם מה שניסה להביא למסך בסרט הנוכחי. “זה רק 24 שעות ובכל זאת, משהו בחיילים האלה השתנה בצורה אבסולוטית".
חיים ומוות בעיניים
בתוך הטנק מרחב הפעולה של כהן וחבריו היה מינימליסטי, והמשחק בהתאם. מבחינתו, זו גדולתו של הקולנוע. “בתיאטרון יש את המרחב והגוף, שבקולנוע מצטמצמים למבט", הוא אומר. "בשביל זה צריך במאי טוב לידך, כזה שיוביל אותך. כאן היתה מצלמה חצי מטר ממני, נון-סטופ. אתה צריך להעביר דרך המבט חוויות של חיים ומוות. זה אתגר אדיר שדורש ממך להיות כל הזמן עם היד על הדופק. רקדנו עם המצלמה ריקוד עדין ומדויק".
כהן. "הכל פה מאוד רגיש, וזה בסדר" (צילומים: דודו אזולאי)
נכון להיום, הוא עדיין לא התנתק מהתפקיד. “הייתי רוצה שתהיה הפרדה", הוא אומר. "אני חושב ששחקן חייב לדעת להתנתק כדי לבוא נקי לתפקיד הבא. העניין הוא שעל הדף, דמות היא מילים אובייקטיביות. זה אתה שיוצק בה חיים. אני מביא אל הדמות יותר ממה שהיא נותנת לי".
בוא נשים את סיפור ההשתמטות על השולחן. ההתעסקות האובססיבית בנושא הזה מובנת לך?
"באיזשהו מקום כן. אנחנו חיים במדינה קטנה, מאוד מיליטנטית. הכל פה מאוד רגיש וזה בסדר. זה נושא שצריך היה לפתוח אותו ולדבר עליו. במקרה יצא שהיינו שם לספוג את הרפש. אני מרגיש שזה לא כל כך קשור אליי, אבל לאלוהים יש את הדרכים שלו לגרום לדברים לצוף מעל לפני השטח. אם אני הייתי אמור להיות שם כמטרה, זה הגורל שלי. זה דיון שנוצר דרכי אבל אין לי באמת דעה חזקה לגבי מי כן צריך לעשות צבא ומי לא”.
אחת הטענות החוזרות היא איך אנשים שלא שירתו מעזים לשחק חיילים. מה דעתך על זה?
"כשחקן יש לי את הפריבילגיה להיכנס לנעליים של כל אדם. שופטים אותנו על החֲיילוּת כי עם כל המלחמות שהארץ הזו עברה, זה פצע שמסרב להגליד. אני יכול להבין את זה, גם אני חלק מהמקום הזה. אבל נראה לי מוזר לחפור בזה. לא ביקשו ממני להיות תלמיד בית ספר כששיחקתי בתיכון. מה גם שמדובר
במה תמורת דשא
כהן נולד בלוד, סיים תיכון בראשון לציון ולפני כשש שנים עבר לתל אביב. אם הייתם שואלים אותו לפני עשר שנים מה ירצה לעשות כשיגדל, הוא היה אומר "כדורגלן”. מכאן אולי המורכבות שהביא מהרגע הראשון שלו על מסכי הקולנוע. יש בו חספוס לצד רגישות נדירה, ילדותיות לצד בגרות מפתיעה.
"כשאישה בקהל מניחה יד על בעלה שמסתיר דמעה, זה חזק"
“בגיל 16 הלכתי לאימוני כדורגל שהיו קשוחים ואלימים ובמקביל הייתי בסדנאות התיאטרון של עמותת מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער). פתאום דיברנו על רגשות ורציתי להיות חלק מזה”, הוא אומר, ולא שוכח להכיר תודה. “אין מילים לתאר את חשיבות הפעילות של מתא"ן, שחייבת להימשך למרות הקשיים. המסגרת הזו אפשרה לי לעסוק בדברים שאני אוהב באמת. אני חושב שהבעיה הכי גדולה של הנוער האלים זה שפשוט משעמם לו. מתא"ן נותן כלים לשחק בהם, וזה טוב לכולנו".
אז הוא ויתר על האקסטזה בלהבקיע שער תמורת הבמה, הקהל ומחיאות הכפיים. "אני לא יודע עד כמה מחיאות כפיים בסוף הצגה קרובות לחוויה של אצטדיון מלא בעשרות אלפי איש שצורחים את נשמתם, אבל לפעמים כשאני שומע את משיכות האף באולם ורואה אישה מניחה יד על בעלה שמסתיר דמעה, זה חזק", הוא אומר.
במובנים רבים, הסיפור של אושרי כהן יוצא מן הכלל. למרות שלא למד תיאטרון במסגרת פורמלית, הוא התברג לתוך מצבת השחקנים-ילדים בבית ליסין. “למדתי מעשייה, זה נכון", הוא אומר. “יש בזה משהו מאוד שורף, ללמוד על רטוב בלי הלגיטימציה להיכשל שיש בבתי הספר למשחק. שם אתה יכול לנסות ולטעות. לי זה התאפשר רק במהלך החזרות, וגם זה לפרק זמן קצר. בגלל זה נורא השתדלתי כל הזמן, גם כילד, לבקש מבמאים לא לרחם עלי בחזרות. רציתי לפחות בתקופת החזרות לטעות כמה שיותר, להגיע למקומות מטורפים".
ב"לבנון" אתה מביא למסך בגרות נפשית שכאילו עומדות בסתירה לילד שאתה נראה.
"הייתי הילד הכי קטן בכיתה. בגיל 12 אמא שלי לקחה אותי לבדיקה וגילינו שהעצמות שלי קטנות ממני בשנתיים. אמא שלי אומרת שזה עבר, אבל אני עדיין מרגיש שאני מסתובב עם איזשהו פער שכזה. אולי זה כיוון שהייתי ילד עובד, שבבוקר הלך לבית הספר ובערב היה בתיאטרון בחזרות עם אנשים מבוגרים שדיברו במילים גדולות שלא תמיד הבנתי. אם הייתי מחשב, המעבד שלי היה ענק, כזה שצורך הרבה זיכרון וכוח. אני כל הזמן מנסה להגדיר ולהבין דברים, כל הזמן מרגיש שאני צעד אחד לפני עצמי. לפעמים זה מפחיד, אבל אני לא יכול לברוח מזה”.
אתה צעד אחד לפני עצמך גם בתפקידים שאתה בוחר?
"לשם אני מכוון. אני רוצה לעשות דברים שגדולים עלי, שיגרמו לי להשתנות עבורם. מתחשק לי לשחק תפקידים יותר מבוגרים מהגיל הכרונולוגי שלי. בדרך כלל שחקנים מלוהקים לדמויות צעירות מהם, כי אתה משחק בדיעבד חוויות שעברת. אני מאמין ששחקן הוא סך החוויות פלוס הדמיון. זו הסיבה שלמרות שהיתה לי האפשרות בסרט 'בופור' לעבוד עם החיילים שהיו שם ובאמת חוו את הדברים, ויתרתי עליה. היה לי חשוב שהדמות שאביא למסך תהיה שלי. אני לא רוצה להיות חקיין, זו לא מהות המשחק בעיני".
מתוך "לבנון". "היינו שם דרכו" (צילום: איתיאל ציון)
לצד הדמיון יש את העבודה הטכנית. ב"לבנון" ניסה הבמאי להעביר את שחקניו חוויות מקרבות שיקלו עליהם בצילומים. "ישבנו במכולה בשתיים בצהריים כשבחוץ 40 מעלות ובפנים אנחנו עם בקבוק מים אחד” נזכר אושרי. “כשיצאנו, שמוליק צילם אותנו כדי שנראה איך מרגיש אדם שנמצא במקום סגור וחשוך. הוא רצה שנראה איך זה משפיע על הדיבור, על העיניים. לפני כל צילום, הוא הראה לנו את התמונות. אתה לומד מזה הרבה.
"לצד זה הוא סיפר על החוויות שלו. היינו שם דרכו. זו היתה עבודה קשה, גם בצילומים וגם אחריהם, בהשלמות. הסרט נקלע לקשיים כלכליים ולקח הרבה זמן לסיים אותו. בשלב מסוים אני כבר לא חשבתי שהוא ייצא. בגלל זה הפרס בוונציה היה כל כך מתוק וכל דמעה של שמוליק שם, היתה שווה הכל”.
זה חתיכת משקל על הכתפיים לדעת שאתה משחק את הסיפור הפרטי הכואב והמדמם של הבמאי שלך.
"כן ולא. אני שחקן, לא כתב שצריך לדווח על המציאות כפי שהיא. מובן שאני מנסה בתוך הדבר לשמור על גבולות הדמות. ב'לבנון', עם כל הפחד והאימה, היה לי חשוב לא להגיע למקום בכייני שמרחם על עצמו. הרצל יכול בקלות ליפול למקומות של פאניקה, חוסר אונים והכי גרוע, רחמים עצמיים. מזה נשמרתי, לא רק בשביל שלא יגידו שחיילי צה"ל בכיינים, אלא כי אני חושב שהם לא באמת כאלה. בסיטואציה הזו, חשבתי שאתה לא יכול להרשות לעצמך להתפרק”.
היו נקודות בתסריט שהפריעו לך?
"אני חושב שלשמוליק היה חשוב לומר שהחבר'ה האלה שנמצאים כביכול בסיטואציה הכי לא נורמלית או מוסרית של מלחמה והרג, ושומרים על הומניות. לכן היה לי קשה למשל שזוהר שטראוס יורה בגבר שצועק 'סאלם סאלם'. אמרתי לשמוליק שישנה לו את הטקסט. היה לי חשוב לא לשפוט את הדמויות, להשאיר אותן אנושיות ומוסריות לאורך כל הדרך. אני גם חושב שחיילי צה"ל הומניים, שהם לא מכונות הרג שהולכות ושוחטות כל מה שזז”.
איך היתה חווית ונציה?
"אני לא יודע אם אני מצליח ליהנות מהעניין הזה של השטיח האדום. הייתי בברלין וגם באוסקר, וזה תמיד חולף מאוד מהר. מילא אם היו עושים על השטיח האדום תחרות מונולוגים, אבל לעמוד ולנפנף זה מוזר. בונציה זה היה אחרת, אולי כי זו היתה הפעם הראשונה שהקהל והצלמים ידעו מי אני. כשזה ככה, זה כיף".
מחפש אתגרים חדשים
בונציה הוא הספיק להתראיין לערוצי טלוויזיה אירופיים לפני שחזר לבמת תיאטרון הבימה, שם הוא משחק בימים אלה ב"כל החיים לפניו". “היה נחמד לדבר לשם שינוי על משחק ולא על פוליטיקה", אומר כהן. “בסופו של יום אני רק שחקן, קטונתי מלדבר על המהלכים הצבאיים והפוליטיים של ישראל”.
עם יואב דונט ושמוליק מעוז. לא נהנה מהשטיח האדום (צילום: רפי דלויה)
נכון לרגע זה, אין לו זמן ללוות את הסרט להקרנות ופרמיירות בחו"ל. בימים אלה הוא בעיקר על הבמה ובחדר החזרות של תיאטרון הבימה, שהפך לבית. “זו החממה החדשה שלי ללמידה ולשיפור עצמי מכל הבחינות", הוא אומר. בהבימה הוא צפוי לשחק בפרויקט ניסיוני שמוביל מאור זגורי. הפקה נוספת אליה יצטרף תהיה "לרקוד ולעוף", מחזה שכותב רשף לוי. מדובר במחזה שבדומה להצגה "החגיגה", מתרחש סביב ארוחת חג במשפחה שמסתירה סוד אפל.
ישנה גם סדרת טלוויזיה שצילומיה יתחילו בינואר, וחלומות על בימוי סרט ראשון שאת תסריטו הוא כותב בימים אלה. “מאוד מתחשק לי לביים, זה השלב הבא", הוא אומר. “אני מת על עריכה. זה כלי שלא קיים בתיאטרון והוא מאפשר קולנוע זריז, קליפי ומשתעשע. זה נותן המון חופש".
על מה התסריט?
"בגדול הוא מתעסק ביצר הנקמה ובדחף הזה של להגיע לאקסטזה ולהתפוצץ. אני לוקח את הזמן, לא ממהר. לא למדתי משחק באופן מסודר, ולא למדתי קולנוע. ככל שאני לומד יותר, אני מבין עד כמה אני לא יודע. אני חושב שבחוסר הלמידה המסודרת בבית ספר יש משהו שמאפשר להתפרע. בדרך אני לומד את החוקים”.
ומה עם חו"ל?
"צילמתי בשנה שעברה את 'אגורה' של אלסנדרו אמנבאר. הצילומים היו נהדרים בעיקר בזכות הבמאי, טיפוס מאוד פתוח וקשוב. אני אוהב במאים שחונקים אותי בנתונים ובהוראות ודוחקים אותי לפינה, והוא דווקא מסוג הבמאים שדוגלים ב'ישחקו הנערים לפניי'. הוא אפשר לי מהרגע הראשון להביא מעצמי מבלי להפעיל אותי".
זה פתח תיאבון?
"כן. התפקיד לא היה מספיק גדול כדי שאחווה חוויה עילאית. היתה חוויה נעימה, למדתי איך זה עובד, אבל נוצר רעב לתפקיד משמעותי יותר באנגלית. זה העניין לא? אנחנו השחקנים יכולים ליהנות מכמה עולמות בו זמנית. אנחנו כמו פרפרים שיכולים לדלג ממקום למקום”.
