הקורבן שבטנק ינצח
"לבנון" של שמוליק מעוז אמנם מייצר חוויה חזקה ומטלטלת, אך גם מציג את החיילים שבטנק כתמימים ומפוחדים ומנטרל אותם מאחריות לזוועות שבחוץ. שמוליק דובדבני על אחד הסרטים הבעייתיים והמסעירים ביותר שידע הקולנוע הישראלי
שלושת "סרטי לבנון" שהפציעו על המסכים בשלוש השנים האחרונות מייצגים תופעה מרתקת. השלושה – "בופור", “ואלס עם באשיר" ו"לבנון", שלשמו התכנסנו – עוטפים בעייתיות אידאולוגית במעטפת אסתטית אפקטיבית, שמנטרלת כל תגובה ביקורתית.
"לבנון" בבימויו של שמוליק מעוז, זוכה פרס "אריה הזהב" היוקרתי בפסטיבל ונציה האחרון, הוא המורכב בסרטים אלה, לפחות מבחינת הפעולה הרגשית שלו על הקהל. זהו סרט מטלטל, מדהים, עז ומבעית, שמתרחש כולו במסגרת יממה אחת, יומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, ובחלל דחוס אחד – זה של טנק שבתוכו מזיעים ומשקשקים ארבעה חיילים.
כצמד קודמיו, גם סרט זה מעמיד את הלוחם הישראלי כקורבן, כמי שלנוכחותו בלבנון אין כל הקשר היסטורי או פוליטי, ושבעבורו החזרה אל התופת ההיא וממנה מציעה סוג של גאולה. כך, “ואלס עם באשיר" הפך את הטבח בסברה ושתילה מטרגדיה לאירוע בעל אופי קתרטי בעבור יוצרו; “בופור" נבנה כמעין
סרט אימה מד"בי שגיבוריו נופלים קורבן למפלצת בלתי נראית, והוא מסתיים בשיבתם של השורדים הביתה; ו"לבנון", שמנסה לגעת ביסודותיה הקמאיים של טראומה אישית וקולקטיבית.
במובנים מסוימים, “לבנון" הוא סרט בעל אסתטיקה פורנוגרפית, כזו שנדרשת לצילומי תקריב דרמטיים של חלקי גוף אנושיים במטרה לחשוף ולייצר תחושות, רגשות והבעות. הכליאה שלו את גיבוריו ויחד עמם את הצופה בתוככי הטנק אינה אלא מניפולציה מתוחכמת שנועדה לסחוט הזדהות אמוציונלית בכל מחיר.
מתוך הסרט. כופה הזדהות עם הגיבורים (צילומים: איתיאל ציון)
זו הסיבה ש"לבנון" נחרת בזיכרון בעיקר בזכות הדימויים שבו: הסרט מבוסס על תיאור אינטנסיבי ומעיק של פנים הטנק, יותר מאשר על דמויות וסיפור. פני חייל מזוהמות ומיוזעות, שקדי מרק שנמרחים על הדופן, סיגריה שצפה בשלולית מים ולבנוני כרות איברים הזועק מכאביו כשהוא מוקף בגוויותיהן של תרנגולות שהוביל במשאיתו שהופגזה. עוצמתם של הדימויים הללו כמו גורפת אותנו, לופתת, וכופה עלינו להזדהות.
הכל עניין של נקודת מבט
הדינמיקה האנושית בטנק, כך נדמה, הכי פחות מעניינת את מעוז. גיבוריו הם התותחן הטרי (יואב דונט), בן דמותו של הבמאי; יגאל, שם סמלי, נהג הטנק (מיכאל מושונוב), הקשר (אושרי כהן) והמט"ק (איתי טיראן). השהות במחיצתם בתוך הטנק, גיבורו האמיתי של הסרט, עם הרעש מחריש האוזניים והטלטלות שעה שהוא בתנועה, הופכים את "לבנון" לחוויה קולנועית אולטימטיבית, ואת הטנק עצמו לעוד אחד מהדימויים העזים של הסרט – מי שבתוכו ספק נעים בתוך המציאות ההיסטורית ספק מנותקים ממנה, ספק חלק ממנה ספק אינם נושאים באחריות לה.
המציאות הזו נשקפת כמעט אך ורק מבעד לכוונת הטנק, והדמות היחידה שמקשרת בין החוץ והפנים היא זו של קצין צה"ל (זוהר שטראוס), שמוביל את הצוות במשימתו הפשוטה יחסית בתוך כפר לבנוני. המשמעויות הסמליות השונות של הדמות – היא מייצגת ראיה רחבה יותר של המציאות מאשר זו של הדמויות, ולכן פוטרת אותן לכאורה מאחריות ומתפקדת כמעין כוח עליון שמפעיל אותן – מעניקות לנוכחותה מימד טעון ומאיים.
המבט – בעיקר זה של התותחן הצופה מבעד לפריסקופ/המצלמה בזוועות שבחוץ (נהג המשאית הנ"ל, ואישה לבנונית צעירה שמשפחתה נהרגת אל מול עיניה) – הופך את הסרט לדיון מרתק על האופן שבו ההתרחשות נצרבת, באמצעות המבט המוקסם המזועזע כאחד, בתודעה ומתקבעת כחוויה טראומטית.
חיים ומוות מבעד לפריסקופ
המבט בסרט הוא גם זה שאינו נושא באחריות, שמסרב לה, שאינו מתרגם את הצפייה במוראות המלחמה למעשה. באחד משיאיו הפרובוקטיביים והאפקטיביים של "לבנון", מאיים לוחם פלנגות סדיסט (אשרף ברהום) על שבוי סורי המוחזק בטנק (דודו טסה), ומפרט באוזניו כיצד יתעלל בו לאחר שיוסגר לידיו.
החיילים, שכמסתבר אינם דוברי ערבית, לא מתערבים בנעשה. אחד מהם אף מסייע בהמשך לשבוי האומלל להטיל סופסוף את מימיו. באופן זה מעצב הסרט, בקווים גסים אמנם, את חיילי צה"ל כתמימים, מפוחדים ורגישים, כמי שחרדים אף לשלום אויבם, וכל זאת ביחס לנבל האמיתי – איש הפלנגות.
הלוחם הוא הקורבן
הצפייה ב"לבנון" והתחושה הקלאוסטרופובית והמעיקה שהסרט מעלה מזכירה את החוויה שליוותה את "הצוללת", סרטו המעולה של וולפגנג פיטרסן הגרמני מ-1981. הסרט ההוא, שעסק במתרחש בתוככי צוללת גרמנית במלחמת
העולם השנייה, תיאר את מלחיהּ כילדים יפי הבלורית והתואר, מותקפים אך לא תוקפים, קורבנותיה של מערכת פוליטית ותעמולתית משומנת היטב. התוצאה היתה הזדהות טוטלית מצד הצופה שעיקרה כמעט כל התנגדות מוסרית.
הסרט ההוא הגיע ברגע היסטורי מכריע שבו גרמניה באה חשבון עם עברה ועם רגשי האשם שליוו ומלווים אותו. עמיתו הישראלי, מבחינה זו, הוא לא רק יצירה מרשימה, אלא גם כזו שחשיבותה באופן שבו היא נובעת מתוך קונטקסט פוליטי ואידאולוגי בעייתי, ומתעמתת איתו.
על רקע שרשרת מטרידה של האשמות בפשעי מלחמה שמופנות בשנים האחרונות כלפי ישראל והצבא-המוסרי-בעולם – מטפח "לבנון" (וכמוהו גם “ואלס עם באשיר” ו"בופור") דימוי ממורק וקורבני של החייל הישראלי. זה מה שהופך אותו לסרט פרובלמטי לא פחות משהוא מסעיר.
