הפסיקה הליטאית נתקעה במעלית

את השמחה של המעבר מיום הכיפורים לימי הסוכות ניסו להשבית כמה עסקנים חרדים שפרסמו חוות דעת הלכתית האוסרת את השימוש ב"מעלית שבת". טענת האוסרים היא שבמעליות השבת החדשות ישנו רכיב שבגללו יש לכובד האדם השפעה ישירה על הפעולה החשמלית. לטענתם, נוצרות "הפעלות ישירות הנוגעות לאיסור דאורייתא" ולכן אסור להשתמש במעליות אלה.

את התגובה ההלכתית – מקצועית לטענתם של האוסרים אשאיר בידי המומחים בדבר. מכון צומת, בראשותו של הרב ישראל רוזן, מלווה את הסוגיה הזו כבר עשרות שנים. אנשי המכון עומדים בתוקף לחיזוק ההיתר ומביאים את עמדת הרב ש"ז אוירבך זצ"ל, כמי שעמד בראש הפסיקה שהתירה את מעליות השבת. גם ראש המכון להלכה וטכנולוגיה, הרב לוי יצחק הלפרין, טען שהפסיקה המחמירה של הרב אלישיב מקורה בשילוב של עדות מפי מהנדס חובב ומערכת לחצים שהופעלה עליו.

שני רבנים מקצוענים אלו מספיקים כדי להבין שההיתר שעליו מסתמכים רבבות יהודים בעולם אינו מצוץ מן האצבע. אולם בשורות הבאות באתי לומר משהו על דרכי הפסיקה ולא על גופה. גם אם היה מקום לערעור על היתר השימוש ב"מעלית שבת" יש מקום לערער על דרך הפצת האיסור ב"קול קורא" על גבי העיתונות לכלל הציבור. המקרה של פסילת מעליות השבת משמש רק כ"מקרה מבחן" ביחס למקומה של הפסיקה בחיים הציבוריים. הדיון ביחס לפרסום איסורים הלכתיים ברשות הרבים לא נולד עם האינטרנט. מאז ומתמיד היו דיונים ביחס לשאלת התועלת והנזק שבפרסומים אלו. כמובן שאי אפשר לפרוס כאן את היריעה כולה, אך אצטט שתי דוגמאות של פוסקים מתקופות קדומות שעסקו בשאלה זו.

עמדת המהר"ם מרוטנבורג

הראשון הוא המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי המשיבים בגרמניה (מאה ה – 13) שבכמה מקומות נהג להחמיר, כמיטב המסורת של "חסידי אשכנז", אך הקפיד לאורך כל הפסיקה לא להורות את הפסיקה המחמירה לאחרים, כי ידע שרף החומרה גבוה מאד. בחלק מפסיקותיו מדובר על איסורים של תורה ולא רק על "חומרות" שנולדו בימיו. הדוגמה הבולטת ביותר היא ההלוואה בריבית, שכידוע הייתה עיקר התשתית הכלכלית של יהודי אירופה הנוצרית. כותב המהר"ם:

אמנם ידעתי כי בעוונות שרבו פשט הדבר להיתר בכל מלכותינו שמלוים מעות צדקה ברבית קצוצה, והגבאים המלוים חוטאים ולא להם והמכשלה הזאת תחת ידיהם, ואין בי כח למחות, וכל שכן שקשה גזל הנאכל ואין להאריך בדבר. מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידים, כשם שאסור שלא להוכיח בדבר הנשמע כך אסור להוכיח בדבר שאינו נשמע.

זוהי דוגמה קשה. מדובר על ריבית קצוצה (מעין השוק האפור של היום) שהפכה להיות נורמה מקובלת בקהילה. המהר"ם יודע שזה איסור אך מעדיף שלא לעורר את דבר האיסור בגלל הסיבה של יכולת ההתקבלות של דבריו: "מוטב יהו שוגגים". זהו כלי נשק מסוכן בפסיקת ההלכה, שהרי על פי זה הפוסקים צריכים למלא פיהם מים ולא לומר דבר כנגד התנהלות בעייתית בחברה. אלא שעל פי המשך דבריו אנחנו מבינים שלא מדובר על סתם "התנהלות חברתית בעייתית" אלא על אורח חיים שאי אפשר לנהל אחרת: "אסור להוכיח בדבר שאינו נשמע". זוהי הנחייה משמעותית ביותר בדרכי פסיקה. הפוסק מוכרח להכיר את הקליינטורה שלו ועל פי סף הסיבולת שלהם עליו לפסוק.

תלמידו של המהר"ם, רבינו אשר (הרא"ש) הלך בדיוק בפסיעותיו של רבו, ובאחד מפסקיו גילה לנו את דרך פסיקתו. מדובר על איסור הנקרא "חדש", שקשור לזמן אכילת הדגנים בעונתם (התורה אוסרת על אכילת חמשת מיני דגן לפני הקרבת העומר. משם נשתמר האיסור של אכילת תבואה חדשה לפני התאריך של ט"ז בניסן). לשיטתו של הרא"ש (כמו שיטת פוסקים רבים אחרים) ה'חדש' אסור גם בחו"ל מן התורה. הוא מספר על שנה אחת שבה הוא ראה שהשדות נזרעו רק אחרי הפסח (כפי שנהוג באירופה הצפונית), מה שגרם לידיעה ברורה שכל התבואה שתהיה בזמן החורף תהיה ב"איסור חדש". כפוסק הוא חש צורך להתריע ולהודיע לכל הציבור שכל הדגנים ותוצרתם אסורים באכילה ושתיה. אלא שהבין שזהו רף בלתי עביר לרוב הציבור:

ולא מלאני לבי לאסור אולי לא ישמעו לי. וגם אני זכור מנעורי כבר פעמים ושלש, שענוי שלהם היה בפרוס הפסח, שרבותי נהגו איסור, אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור; ואהא סמיכנא ואיני מורה איסור ומוטב שיהיו שוגגים והחרד יפרוש.

למרות הידיעה הודאית של הרא"ש, שהתבואה שתצמח בשדות בעונה הבאה תהיה תבואה חדשה, ולמרות שלשיטתו זהו איסור דאורייתא, הוא אינו מוכן להורות לאיסור. סיבת השתיקה מפורשת בדבריו:"אולי לא ישמעו לי".

המפליא בתשובת הרא"ש הוא, שהוא משתמש בכלל "מוטב יהיו שוגגין" בנימוק של: "שמא לא ישמעו לי". הוא מרחיב את הכלל לא רק למקרים בהם יש ודאות שהציבור לא יציית, אלא גם למקרה בו יש רק חשש לכך.

הרא"ש עצמו בתשובה אחרת (כלל ו סימן ג) פוסק אחרת: דברים שאדם יודע שלא יקבלו ממנו אותם, אם חייב להזהירם בהם, או אם נאמר: הנח להם שיהיו שוגגין ולא מזידין. אם ברור לו שלא יקבלו ממנו, לא יזהירם... אבל אם מסופק יזהירם.

כנראה שבענין איסור 'חדש', היה הרא"ש יותר מחושש שלא ישמעו לו. הביטוי:"שמא לא ישמעו לי" צריך להתפרש כביטוי הרומז לידיעתו של הרא"ש, שהיטיב להכיר את קהלו וידע שבשאלה קיומית של אוכל ושתיה לא ימנעו עצמם מאכילת 'חדש'.

לפנינו שני חכמים שבאופן מוצהר בחרו בשתיקה מהוראה. הם אינם מורים לאיסור, גם כשהאיסור ודאי לפניהם, מתוך הכרת המציאות והידיעה שהציבור לא ישמע להם.

הפסיקה החרדית ו"תיבת נח"

כך נראתה הפסיקה האשכנזית של ימי הביניים עד העת החדשה. מאבקי התרבות של המאה ה–19 הולידו את החרדיות החדשה, ועימה באה פסיקה אשכנזית שכל מגמתה לבצר את עולם התורה מפני הרוחות המנשבות אליו מן החוץ. תודעה של "תיבת נח" השטה על פני הארץ כשבחוץ יש מבול שמאיים לשטוף את הכל. המגמה המחמירה באה להגביה חומה וליצור חיץ של ממש בין ה"פנים" לבין ה"חוץ". גם ההשפעה של עולם הישיבות על הרחוב הראשי העלתה את קרנה של הגישה המחמירה והמותג המוביל הוא "המחמיר תבוא עליו ברכה".

הפסיקה שלוקחת

בחשבון את צרכי הציבור, את יכולתו ואת סף המאמץ שלו נעזבה ממחוזות הפסיקה האשכנזית. לעומתה, הפסיקה הספרדית אימצה אותה בחום. כל מי שמכיר את דרכי הפסיקה של יהדות המזרח וצפון אפריקה יודע שכך דרכם של כל גדולי הפוסקים ממסורת ספרד. בדורנו מוביל הרב עובדיה יוסף את הקו ההלכתי המתחשב בכוחו ויכולתו של הציבור. גם בסוגיית מעליות השבת התבטא הרב עובדיה יוסף פעמים רבות, בגישה כזו: לאפשר את השימוש לציבור ומי שרוצה להחמיר – יחמיר על עצמו.

סוגיית המעלית כוללת בתוכה, מעבר לענייני חיישנים חשמליים ומשקל האדם, גם משקל עודף של כבוד הבריות וצורכי בני אדם. איך אפשר לדמיין התנהלות של בתי חולים ללא מעלית שבת, איך אפשר לדרוש מציבור המתגורר בבתים רבי קומות להיכלא בבתיהם במשך שבתות וחגים? גם לשיטתם של האוסרים את השימוש במעליות בגלל חששות הלכתיים, ראוי היה לראות את עיני הציבור וצרכיו ולכלול בשיקולי פסיקתם את כושר הסיבולת של הציבור הרחב. כך היתה דרכה של תורה מאז ומתמיד וכך ראוי שתהיה.

הרב בנימין לאו הוא רב קהילת רמב"ן ומייסד "בית המדרש החברתי" של "בית מורשה בירושלים"